צבי נולד בפולין, 

בעלה של טובה ז”ל ואביהן של יעל וחווי זכרן לברכה, ושל עמליה , סימה ואלי יבדלו לחיים ארוכים.

ממייסדי חולתה , איש רב פעלים.

מדבריו של אמנון לוין שנקראו ליד הקבר:

בהגדות פסח הראשונות של חולתה נכתב: “במתי מעט עלו ראשוני בונינו… עלו ויתקעו יתד לעד”. צבי היה אחד מאותם מתי מעט. תוקעי היתדות , מתווי הדרך, מעצבי דמותה של חולתה מראשיתה.

בן חמש עשרה, השאיר את הוריו ואחיו הצעירים בעיירה בפולין ועלה לבדו ארצה אל סבו וסבתו בתל אביב. כאן עבד בנגרות ובבניין כדי להחזיר את הכסף לקרובים שמימנו את נסיעתו. כאן  הקים עם חבריו קן של הנוער העובד, הצטרף לארגון “ההגנה” ובמאורעות 36′ היה ביחידה שהגנה על ישובים במרכז. בן שמונה עשרה חבר לבוגרי “המחנות העולים” שיצאו להכשרה בנען לקראת עלייתם למעוז חיים.

ואז, כעדותו, באחד מטיולי התנועה לגליל, הוקסם מיופיו של האזור ובחר להצטרף לבוגרי חברת הנוער בתל-חי, מייסדי חולתה. מכיוון שבחולתה היה כבר צבי, צבי גרינבוים,  ולטוביצקי הוא שם ארוך קראו לו ‘צבי למד’, שם מקומי שדבק בו לתמיד.

ב-1941 יצא לקורס חבלה ימית יחד עם עוד חמישה חברים מחולתה, ביניהם אריה גלברט מכ”ג יורדי הסירה שלא שבו מחוף לבנון. לאחר הקורס השתתף  צבי בהורדות מעפילים ובפעולות ימיות ולקראת סוף מלחמת העולם נשלח לסמינר ראשון לשליחים שנועדו לנסוע לאירופה לארגן את שארית הפליטה, אלא שלבסוף גויס למזכירות הנוער העובד כרכז קבוצות הכשרה.

במלחמת העצמאות נקרא לוועדת הביטחון של  הקיבוץ המאוחד ומונה על הקשר עם מטה הפלמ”ח. בתפקידו ליווה את ההכשרות המגויסות בהתמודדות עם מחסור חומרי, עם פציעות ועם שכול. בסוף המלחמה הצטרף לחטיבת הנגב בתפקיד לוגיסטי ואני עדיין זוכר אותו שב מכיבוש באר שבע עם בולי דואר שהשלטון המצרי הזמני הדפיס בעיירה הדרומית.

שנתיים אחרי, כשהסורים חטפו  שלושה מדייגינו בסיידה, השיט את הסירה המשוריינת שהפליגה לשם. כאשר נפתחה מהחוף אש וצבי גורן נפגע, קפץ למים, גרר בידיו את הסירה וחילץ אותה מטווח הירי. זכרה של השעה ההיא בחוף המזרחי בער בבשרו עד יומו האחרון. לפני שבועות אחדים עוד ביקש ממזל להעלות את זכרו של צבי גורן בפרסומי הארכיון מדי שנה ביום נפילתו.

עצמאותו וכישרונותיו הובילו למילוי תפקידים מרכזיים, תחילה כמזכיר חוץ, כך נקרא מי שייצג את הקיבוץ מול הבנקים ומוסדות התנועה היישוב והשלטון. בתפקידו השכיל ליצור היכרות רחבה עם אישים וקידם רכישת קרקעות להתיישבות קבע של חולתה. לכהונה אחרת נקלע בזכות מגבלותיו.  זה היה באוקטובר 1945, הבריטים הטילו עוצר על כפר גלעדי בחיפוש אחר עולים בלתי ליגליים. יישובי הסביבה נזעקו לעזרה, חיל הספר פתח באש ושבעה נפצעו, בהם צבי. כמעט שנה וחצי הסתובב בין בתי חולים. מכיוון שבדיג  לא יכול היה לעבוד,  עשו אותו מזכיר פנים. אלה היו שנים של התחלת הבנייה בגבעה (‘הגבעה’ היא המקום בו חולתה יושבת היום), שנים מאתגרות  למי שיושב על הגה הקיבוץ.

צבי היה בראשוני הדייגים ובדיג הכיר את טובה, דייגת אף היא. ב-1941, הרחק מאחיו והוריו שנותרו  על אדמת פולין הכבושה בידי הנאצים, ומול איום פלישה גרמני-צרפתי מלבנון, הקימו טובה וצבי את משפחתם.  ב- 1942 נולדה יעל וב-1945 עמליה, תגובה ציונית מלאת תקווה לכל האיומים שמסביב.

אחריהן באו סימה, עלי וחוי.

איש לא שיער עד כמה יכה השכול בתקוות אלה. בתום מלחמת העולם נודע לצבי שכל משפחתו נספתה בשואה. בקיץ 1949 עלתה יעל בת ה-7, על גג  צריף, לארות תאנים והתחשמלה למוות. בשלהי מלחמת יום הכיפורים נהרגה חוי בת ה-19 בתאונת דרכים.

צבי רתם את מרצו ויכולותיו להמשך החיים. כשקם איגוד הדייגים ב-1951 נבחר כמזכיר האיגוד, לאחר ההפגזה הגדולה ב-1958 הוביל את הטיפול בפיצויים ובשיקום. בין לבין הספיק להיות מזכיר וגזבר. ב-1964 נקרא לסייע כגזבר וסמנכ”ל בשיקום חברת הספנות “תרשיש” של הקיבוץ המאוחד, אך כהונה זאת נקטעה ב-1965עם מחלתו של עלי. שלוש שנים טיפלו טובה וצבי בעלי, תחילה בארץ ובהמשך בארצות הברית, כשצבי רותם את כל כישוריו וקשריו למאמץ השיקום.

כשחזרו נבחר כגזבר וסמנכ”ל מועצת הפירות והמשיך משם לסייע לממלאי התפקידים הכלכליים בחולתה וללוות אותם. בתקופות הביניים עבד במטעים עם אחדים מחבריו הדייגים לשעבר.

בשובו הביתה נבחר כמבקר המועצה האזורית עד שב-1995 פרש מעבודה עקב מחלתה של טובה והתמסר כל כולו לטיפול בה. חבריו הוותיקים עטפו אותו בתמיכה, וזכורה היטב התכנסותם השבועית ליד מיטתה של טובה בחדר החולים.

לאחר מותה של טובה המשיכה החבורה, המזדקנת ומצטמצמת, במפגש שבועי אצל צבי. מפגש שהיו בו קפה וכוסית וטעימה, לצד שיחה על ענייני דיומא ועל ספרים, כי צבי אהב לקרוא והרבה לקרוא.

השנים האחרונות קשו עליו, הוא לא אהב את השינויים בקיבוץ והשינויים לא היטיבו עמו. צבי רצה מאוד להמשיך לתרום מניסיונו וחסרה לו ההתייעצות אתו, חבריו הלכו ופחתו. בנותיו, נכדיו וניניו, המשיכו לבקר אותו באהבה ובחום, כך גם חברים בתוקף תפקידם. זה לא הספיק, הוא חש בודד.

צבי נפרד מאתנו  שבע מעשים וצמא להכרת תודה. צבי חי חיים ערכיים של נתינה, תרומה לזולת ובניית הארץ והקיבוץ, היה ציוני, אוהב אדם, איש רעים להתרועע, נאמן למשפחתו, לקיבוצו ולארץ ישראל.

אוהביו יתנחמו  בנאמנותו ובשובל מעשיו הפרוש על פני חולתה כולה, גם על פני אלה שאינם יודעים.