נולד 1.11.1919

נפטר 20.2.22

בעלה של חנה ז”ל

אביהם של נעה, אמיר וגיל

נכתב ליום הולדתו ה 95 של פטר

אחרי שבן גוריון הכריז על הקמת המדינה וקרא לכולם לעברת את שמותיהם, הופיעו בעלון חולתה רשימות בחתימת ‘שמעון מירום (בסוגריים: עובדה זו כמו דברים נוספים בהמשך לקוחה מזכרוני הבוגדני. אנא, אל תתייחסו אליה כממצא היסטורי בדוק).

בעלונים מאוחרים יותר נעלם השם. אולי כי בסידור העבודה של הדיג היו יותר מדי ‘שמעון’ ואולי כי השם פטר הוכר כעברי למהדרין מהשורש פטור. על כל פנים כשמלכה הדרי שאלה את פטר מה הוא רוצה לציון יום הולדתו ה-80 הוא ענה לה בערך כך: מה שאני באמת רוצה … שתפטרי אותי מלבוא, ואז כל מה שתעשי יבורך.

אני, שנכוויתי אז, טרוד 15 שנה אחרי, בבעיה איך להצליח לגמור דקה לפני שפטר יברח. והפתיל שלו כידוע קצר מאוד. אני מכיר אותו מאז העלייה לגבעה, כמעט 70 שנה. חדר הוריי והחדר של חנה ופטר שכנו בבניין שסיים את חייו הפעילים כמתפרה ונמחה סופית לפני שנתיים. בחוץ היה ברז לצחצח שיניים, תה שתו בחדר האוכל, בית שימוש שכן 30 מטר דרומה, נגיד ע”י האסם. בית שימוש שדה , 2 תאים , מסוייד לבן. היו כאלה שלפעמים בחושך לא הגיעו עד המתקן. אבל אנחנו הילדים לא ידענו. בשבע חזרנו לבית הילדים והותרנו את עולם המבוגרים יפה ושלם ונקי.

במרפסת המשותפת לארבעת החדרים היה מקום למגפיים, למושמות ולפסנתר של פטר, שהיה כבר אז (פטר, לא הפסנתר) עוף מוזר, לא משתייך לשום להקה, שר אריות שלמות סולו אבל בחיים לא יבוא למקהלה. אפילו בדיג – עבודת צוות מובהקת, 3-4 באמבטן, 5 בג’רף –  פטר היה יוצא לבד לזרוק שבקה. מזדהה עם הקולקטיב אבל מהצד. מגיל צעיר היה עצמאי. בן 15 עזב את הבית ואת בית הספר ונדד. בכל מקום שהגיע אליו לקח לו כמה חודשים להבין את העיקרון, וכפי שכולכם מכירים אותו – תופס את הפרינציפ והולך הלאה, לחפש משהו יותר טוב. התחנה הרביעית והלפני אחרונה היתה דגניה. כשגם היא נמאסה עליו הציעו לו בנוער העובד את גינוסר או חולתה. פעם כששאלו אותו בראיון “למה באת לחולתה?” השיב “לא יודע”. תנה טענה שהיא דווקא יודעת. הוא קנה באגד טבריה כרטיס לגינוסר. כשהתעורר במכס בראש פינה התקמצן על כרטיס חזרה והמשיך לתחנת חמש. מאז הוא כאן ועוד איך.

גם לצילום נפל במקרה. ב-52 נשלח לסיור דיג מקצועי באירופה ושאל מצלמה ממישהו. כשחזר מתלהב מהצעצוע החדש מצא מצלמה אחרת לסירה. ברוח הימים הפך את המקלחת בשיכון א’ (אז כבר היתה מקלחת) למעבדה ולמד לפתח. מה זה למד? הרי בגיל 15 הפסיק ללמוד. מעולם לא הפסיק ללמוד! יש לו המון שאלות ואין לו סבלנות לשמוע את התשובות, אז הוא לומד לבד. אולי משום שלא בא משום דרך סלולה זכה לפרוץ ולסלול דרכים חדשות.

כך בצילומי ההווי הקיבוצי שמילאו את דפי “בקיבוץ”, כך בצילומי הנוף הרגישים. מוזיאון תל אביב היה מוזיאון אמנות מכובד, הציגו בו טובי הציירים והפסלים. אבל צילום , מה פתאום!? זה מוזיאון לאמנות. עד שאויגן קולב, המנהל, ראה את האגם הגווע ונדלק. זאת היתה תערוכת צילום ראשונה במוזיאון. לראשונה בישראל הצילום הוכר כאמנות, עוד לפני “משפחת האדם”. משרד החוץ מיהר למנות את “האגם הגווע” כשגרירה נודדת של המפעל הציוני.

אמנות, אמנות, אבל פטר הוא בעצם בעל מלאכה, שעושה מה שהוא עושה להנאה ולפרנסה. זאת עוד בשנים שאמנות היתה מילה מכובדת, עבודה – מילה מכובדת מאוד, ופרנסה – מילה גסה, הס מלהזכיר.

כשנמאס לו לצלם סתם התחיל לצלם ספרים. למד את רזי ההוצאה לאור והתרוצץ אצל מיטב הסופרים, שיכתבו. בספר הראשון, “הרפתקה באגם” כתב ס. יזהר: “הנה הוא ארנון, נטוע מלוא יחפותיו”. איזו עברית, לך תחפש היום בספר ילדים “יחפותיו”. עם “השורש” הלך ללאה גולדברג ושלונסקי ואלתרמן עד שחיים גורי כתב. ולצד כולם, ואולי יותר מכולם, ידידיה פלס, שסייע בספרים אחדים ועיבד את הטקסט ל”שירת האגם הגווע”. טקסט שנצרב בזיכרון הקולקטיבי של חולתה במילות הקנטטה. אחרי הספרים באו התמונות על דיקט ומשם נדד לתחומי אמנות נוספים, יוצר ומייצר.

מדינת ישראל הכירה בפטר באיחור של עשרות שנים, אבל בשנות פעילותו כצלם זכה להכרה עממית חסרת תקדים. בשנים היפות ההן פגשת את ספריו בכל בית ישראלי כמעט. צילומיו בשחור-לבן הוסיפו לנו בחולתה הרבה צבע, וגם גאווה ומתנות מכובדות שאפשר להביא לחתונות ובר-מצוות במושגים של הימים ההם.

היום, פטר, אתה מסתובב בינינו כאחד מזקני השבט. מקרין אל החצר את השקט שלך ותבונתך. ממעט לצאת מהבית וחי בו בעושר תרבותי מעורר קנאה. אנחנו מאחלים לך, ולנו איתך, שנים טובות יפות ושקטות.