נולדה ב ברסלאו שבגרמניה, היום וורצלב בפולין 4.1.1923 ט’ז טבת תרפ”ג
נפטרה ב חולתה 12.4.2022 י”א ניסן תשפ”ב

בת לקטה ומקס פינק

אישתו של שרגא ליבראך ז”ל

אימם של גילה, רותי ורמי

סבתא עדנה,
זכיתי סבתוש! לא כל נכדה זוכה לגור ולגדול 42 שנים ליד סבתא, ללדת ולגדל 4 ילדים, נינים שלך.
יש לי כל כך הרבה זיכרונות ילדות המלווים אותי –
כיצד הייתי מתגנבת כילדה בהפסקה בין השיעורים לביתך, שהיה קרוב לכיתתי, כדי לקבל קוביית סוכר.
אני זוכרת כילדה קטנה, כשהיינו הולכים לטיול עם בית הילדים, אהבתי לראות את ראשך מציץ מחלון המתפרה, מעל מכונת התפירה, הייתי תמיד נכנסת אליך, פותחת את ארון הכלות ומודדת את ההינומה שכל נשות הקיבוץ התחתנו עימה, בוחרת לי שאריות בדים מהשק שהיה תלוי על דלת הארון הימנית וכמובן לא שוכחת לזלול עוגיית פתיבר ביציאה.
החג שהכי אהבתי בזכותך היה חג הפורים. היית תופרת לי שמלות ותחפושות בהזמנה אישית, חלומה של כל ילדה!
וכפשיניסטה תמיד הייתה לך הגרדרובה הנכונה. תמיד לבושה באופן מוקפד, בוררת בדיוק איזו חולצה תתאים לאילו מכנסיים, איזו חגורה לאיזו שמלה וכמובן שלא נשכח את השרשרת. אהבתי לתקן לך את השרשראות כשנקרעו או הסתבכו.
כשאור, בתי הבכורה נולדה לפני 14 וחצי שנים, שהיא גם נינתך הראשונה, הרגשתי שגם בך משהו נולד מחדש. מאוד התרגשת, היית מגיעה אליי מדי בוקר, עם סיר דייסת סולת, עושה לי מסאז’ בכפות הרגליים להורדת הנפיחות, מקפלת לי את הכביסה ובמיוחד נהנית ממשחק עם הנינה. באחד מהבקרים אמרת לי משפט שלא אשכח: “אני רואה אותך ומבינה מה הפסדתי”.
ובאמת אחד הדברים שמאוד אפיין אותך הוא הכנות והישירות, אוהו.. כמה ישירות. לא היית חושבת פעמיים, ואומרת בדיוק מה שאת חושבת ובלי סינונים, מה שנקרא- כל האמת בפנים.
כשחברה שלך בלימודים בתל חי התרברבה בפניך שלה כבר יש 10 נינים, לא התבלבלת ושאלת אותה: “וכל כמה זמן את רואה אותם?” והיא ענתה:” אה..הם גרים רחוק..”. “אז לי יש נינה אחת אבל אני רואה ומשחקת איתה כל יום!!
סופרת חכמה כתבה כי “אין פרידה מוחלטת כל עוד נותר הזיכרון”…
אז אני לא לגמרי נפרדת, כי הזיכרונות רבים ועוד מהדהדים.
חיכית למנוחה והיא הגיעה.
אתגעגע אליך סבתא.

כתבה וקראה דורין

________________________________________

היום אנחנו נפרדים מעדנה.
ציר חייה משיק למאה שלמה בה החוויה הפרטית המשפחתית והחוויה של עדנה הן תחנות בגורל הפרטי ובגורל היהודי והישראלי.
עדנה נולדה ב- 1923 לאביה מקס פינק ואימה קטה. בת אמצעית לאחותה הבכורה חווה ז”ל ואחיה הצעיר אריה ז”ל.
בין השנים 1930-1939 חיי המשפחה מתבססים בעיר ברסלאו , בבית אמיד-פעיל. אמא ציונית סוציאליסטית ואבא והיה בעל חנות למוצרי חשמל ואלקטרוניקה, שידע לצפות קדימה, לתרגם את האירועים למעשים שיצילו את המשפחה מידי השלטון הנאצי.
הבית בו גדלה עדנה היה בית מסורתי, שולחן בשישיבת שהיה ערוך בקפידה אסטתית ע”י אביה. בית ששילב את עולם המוזיקה והאופרה מהם שואבת עדנה את אהבתה לשירה, למוסיקה,לאסתטיקה ולכל תחום בחייה.
בגיל 10 מצטרפת עדנה לתנועת הבונים. מרכז חייה מתמקד בתנועה ובחבורה שאיתה תעלה בהמשך לארץ.
הקשר עם ארץ ישראל בעצם מתחיל בביקור הוריה של עדנה בארץ ב 1936 כשמגיעים לביקור בתערוכת “יריד המזרח”. כבר שם גומלת ההחלטה בליבם שיעלו לארץ.
ליל הבדולח 1938 הוא נקודת המפנה בחיי המשפחה. עדנה ואחותה נמצאות בחוות הכשרה חקלאית לקראת העלייה לארץ. עם קבלת הסרטיפיקטים עולה עדנה עם עליית הנוער באניה גלילה לרמת הכובש.
בזמן שההורים שנשארו בגרמניה מנסים להשיג אישור עלייה ובמשך 3 שנים מחכים לו, עושה עדנה כל מאמץ לעזור. היא חשה באחריות הגדולה המוטלת עליה ויוצרת קשרים עם אנשים בארץ לעזרה ואכן ברגע האחרון לפני סגירת כל השערים בגרמניה ואיטליה, בינואר 1940, מצליחים ההורים לעלות עם האח הצעיר לעיר חיפה.
עם הגעת ההכשרה לרמת הכובש יחד עם חבריה מעליית הנוער ביניהם גילה ומקי ז”ל, רחל ואריה ז”ל שרה פרדיס – נפגשה עם חוויות העבודה שלא הכירה, עם קבוצת אנשים שלא דיברו את שפתה ועם חווית החלפת שמה מאולה לעדנה. נחישותה בתקופה זו מתגלית כשהוריה חלו והיא מבקשת בקיבוץ לסוע לעזור, וכשלא מקבלת את האישור היא פשוט בורחת בדרכים מסוכנות לעיר חיפה. תכונה זו תתגלה בתחנות חייה בנתינה , בטיפול ודאגה לחולה ולחלש.
ברמת הכובש נשלחת עדנה לקורס תפירה ומשם מתגלית בכישרונה הרב לדיוק, לאסטתיקה וליופי. שנים רבות תתפור עדנה לנשים, לבנות ובנות הבנות שמלות וחצאיות ואפילו לדייגים שלא יקפאו מקור – בגדים מברזנט. לכל אחת היתה השמלה המיוחדת של עדנה. היום היו קוראים לה: “תופרת מעצבת הוט-קוטור”.
מרמת הכובש עברה ההכשרה ליגור לשנה. בטיול שנתי אחד של הקבוצה לחולתה בירידה התלולה לאגם השופע מים כחולים וצמחיה ירוקה נגמלה ההחלטה להגיע לחולתה.
בת 19 היתה עדנה בהגיעה לחולתה , שהיה קיבוץ בן 5 שנים.
עדנה מספרת שאולי בגלל הדליקה הגדולה שפרצה בקיבוץ וכילתה את מחסן הבגדים היה כדאי לקלוט את הכשרתה כשעדנה היתה מצויידת במזוודות עם בגדיה המהודרים.
במהלך שנותיה מעבר לעבודתה במתפרה עשתה הפוגות לטובת טיפול והדרכה בהכשרה הצעירה לצד אליהו כהן, טיפול בתינוקות, סידור עבודה ובעיקר אהבה את תורנות שמירת הלילה.
ב- 1947 הקימה עדנה עם שרגא את התא המשפחתי ונולדו גילה, רמי ורותי. השבט המשפחתי גדל והתרחב והתעשר בנכדים ונינים.
ביתה היפה והמטופח שבכל פינה וגינה מורגשת המיוחדות שלה – היה מרכז לילדיה ונכדיה מאילת ועד חולתה.
ב- 5 השנים האחרונות הצטרפה למשפחה קטי – המטפלת שהפכה חברה הכי טובה שלה שנקלטה בחום ואהבה למשפחה המורחבת.

בגיל שיבה, בת 99 נפרדה עדנה מאיתנו. יהי זכרה ברוך..