נולדה בעפולה ב26.5.1930 כ’ח באייר תש”צ

נפטרה בחולתה ב1.11.2018 כ’ג חשוון תשע”ט

בת לנחום ופירה רזניק.

אמם של רון, טל, וסיגל.

נעה מספרת על עצמה:

בת 17 וחצי הייתי כשבאתי לראשונה לחולתה – לפלמ”ח.

ילדה מפונקת מסינורה של אימא. הגענו 25 בחורים ו3 בחורות. בימים הראשונים הכול היה כמו בתנועת נוער –  אימונים ביום ובלילה ואני עם הבנים. לא ארך זמן רב כאשר הפלמ”ח הפך צבא עם קרבות. הוציאו את הבנות ממחלקות הבנים ותפקידיהן הפכו לקשריות, נהגות ומזכירות. ואחרי כל זה, הבנות היו מעין אימהות החרדות ומצפות לחברים בחוזרם מהפעילות.

ועכשיו, כשאני כותבת, איני מבינה איך עמדנו בפגישות בלתי פוסקות עם המוות.

אף פעם לא הייתי גיבורה, לכן זה לא נוח לי להיות בפרק הנקרא גבורת החברה. פשוט במקרה בשנת 1948 הייתי בת 18 וכל הנוער בגיל זה נקלע למלחמת השחרור.

אני לא כותבת את ההיסטוריה של מלחמת העצמאות, אבל בפרק אחד בחיי, במסגרת הגדוד השלישי של הפלמ”ח בשעת שהותו של במחנה סרפנד, צריפין של היום, היינו שליש מהגדוד בנות, ולא היה לנו מה לעשות. הבנים היו במבצע דני ואני מאוד רציתי להיות איתם. איני זוכרת איך הגעתי לזאת, אבל הפכתי למבשלת של המטה הקרבי של חטיבת יפתח. בבית בחיפה אפילו ביציה אמי הגישה לי. בכל אופן מאותו היום הייתי צמודה למטה החטיבה. רוצים לדעת מי היו האוכלים?: יגאל אלון, יצחק שדה, מולה כהן, דן לנר ועוד ועוד וכיון שהצבא פועל על קיבתו כנראה שתפקידי היה חשוב. כשהיינו בכפר דניאל עוד הסתובבו עופות בשטח מימי הערבים. תפקיד חברי המטה, לפני שיצואו לשטח, היה לתפוס תרנגולות והיו מביאים אותן למטבח ואני כמו שראיתי בבית ניקיתי אותן ובשלתי עם בצל וגזר ושהן היו מוכנות שפכתי את המים כי לא ידעתי שזה המרק.

כאשר נסענו מקבוץ נען לכפר דניאל עוד היו שריוניות של הלגיון הערבי שירו פגזים ממרגמות ואנחנו כמו בין הטיפות. כיום נראה לי שהיינו מטומטמים. תמיד בכל זאת הפחד ליווה אותי.

באותה תקופה, אחרי הכרזת המדינה, כאשר היה כבר צה”ל הצליחו לסלק את המצרים מדרום הארץ. נשאר שטח בידי המצרים עם הפיקוד של ג’מאל עבדול נאצר. השטח נקרא כיס פלוגה ולמצרים היה חיל אויר עם כמה ספיטפיירים. את הכיס לא הצליחו לכבוש ואז החליטו לשלוח את חטיבת יפתח.

לרוב, כשאני עם המטה, התמקמנו באחד הערוצים שבנגב, שלושה אוהלים בלי שוחה, בלי כלום. בוקר אחד קמתי כמנהגי להפעיל את הפרימוס לטובת הקפה ופתאום ארבעת הספיטפיירים פשוט צוללים אלי, הערתי את כולם והתחלנו לרוץ לאורך הערוץ. הם עשו עוד כמה צלילות עם יריות ממכונת ירייה.

אחרי שהסתלקו חזרנו ומצאנו אוהל מנוקה בפסים, כובע פלדה נקוב וגם השולחן, אבל הקפה היה בסדר.