מידן לאה
בת קורנליה וזולטן מרקוביץ
נולדה ה’ כסלו תש”ז 28.11.1946
נפטרה בחולתה א’ אייר תשס”ז 19.4.2007
סיפורה של לאה מתחיל בשואה. הוריה נפגשו במחנה עקורים בווצהיים אשר בגרמניה לאחר ששרדו את מחנות ההשמדה.
האב – בן למשפחה עשירה ומכובדת במחוז הקרפטים שבסלובקיה, איבד שם, במחנות, את אשתו ובנו. האם – בת למשפחה ענפה במחוז אחר באותה ארץ, נותרה ללא הורים ובנפרד מאחיותיה.
לאה נולדה במחנה.
האב שהיה פעיל בתנועה הציונית עלה הראשון לארץ, ולאחר ששרד את הקרב בלטרון, הכין את הבסיס לעלייתן וקליטתן של האם והבת, כשהיא כבר בת 3.
תוך מלחמה על השפה, הצליחה כלכלת המשפחה להתבסס על עבודת מלצרות של האב ועבודות בית ותפירה של האם.
בהיות לאה כבת 17 לקתה האם בסרטן השד ובתוך תקופה קצרה נפטרה כשהיא מותירה את לאה לטפל באח הקטן ובאב, שלעיתים קרובות נטה להטביע יגונו בטיפה המרה.
לימים יתברר, שכמעט כל בנות המשפחה מצד האם באותו דור, מאלה ששרדו את השואה, לקו באותה מחלה ארורה – ובהיותן נושאות את מה שהיום מוכר כתסמונת גנטית – הורישו אותה לדור הבא, הדור של לאה.
את סיפורה של לאה כיולדת אפשר לתמצת בנוסח היבש של עובדות ומספרים – אך כמה סבל וצער כמו גם שמחה ואושר מאחוריהן :
8 הריונות 6 לידות ו- 4 ילדים .
לאה נישאה לראשונה בגיל 18 ונולדו אדי ויוסי.
עד מהרה עלו הנישואים הללו על שרטון, והגרושים גרמו לפירוד גם בין שני הילדים.
את פרנסתה עם יוסי בתקופה זו, מצאה כפקידה בחברת ביטוח, תוך שהיא נאבקת ומצליחה לשמור על קשר עם אדי שנותר בחזקת אביו.
ב-1976 הגיעה עם יוסי כאם חד הורית לקיבוץ, בצרוף המלצות חמות לנסות לפגוש גרוש טרי ומבוקש.
ומאז אנו ביחד, ועם הכלב, ולאחר מכן עם הכלבה ועם עציץ אחד, ועוד עציץ ולבסוף עם ים של עציצים וחיות אחרות, בתוך אביב תמידי של פריחות.
נולדו לנו נילית ויפעת, ולבסוף עוד בת שלא שרדה את הלידה ונפטרה – ונדמה שמהטראומה הזאת לא השתחררת לעולם.
ב- 1986 הגיעה התסמונת הארורה אלייך, ושנתיים לאחר מכן חזרה שוב.
אך למרות הכול הצלחת תמיד לשמור על הבדחנות המיוחדת רק לך, ועל חיצוניות שלמה ומלבבת – ובניגוד לכל הסטטיסטיקות של אותן ימים, אף זכית לדכא את המחלה למשך
כ- 16 שנים. אבל את ידעת בתוכך, מה צפוי, ובעצם לעולם לא החלמת ממנה. אדרבא – בנחישות ובמודעות הפכת אותה לתשתית של פעילות אזורית ענפה במסגרות שמטפלות בחולי סרטן – עד שחלית שוב בעצמך .
כשסיפרת לי, לאחרונה, שאת מפסיקה לקנות עציצים ידעתי שנכנעת ובכך הראית לנו כמה עצוב למות באמצע האביב.
אהבתי ואוהב אותך תמיד צופה’לה שלי
שלך יגאל
