יחזקאל רובין (חזי)

בן רבקה וישראל רובין (רבקאי)

אביהם של רחלי, יעלי, משה’לי וראלי (ישראל)

נולד בפולין  בז’ בשבט תרע”ט  18.1.1919

נפטר בחולתה בז’ אלול תשס”ד, 25.8.2004

חזי

חזי – יחזקאל –  נולד בורשה בשנת 1919, בן לרבקה ולישראל רובין.

רבקה היתה גננת בגן ילדים עברי, וישראל אף הוא עסק בחינוך. 

ב-1926 עלתה רבקה עם חזי לארץ ישראל, וקבלה עבודה כגננת בקיבוץ עין חרוד. כשישראל סיים את לימודיו, ב-1931 ,הצטרף אליהם גם הוא, והמשפחה עברה לגור בתל אביב.

חזי למד בגימנסיה הרצליה והצטרף לתנועת הנוער הלומד.  הוא לא נהנה מלימודיו בגימנסיה, ובגיל 15 עבר ללמוד בבית הספר החקלאי “כדורי”.  בין הנערים שלמדו אתו היו גם בנים מכפר גלעדי, ודרכם נוצר הקשר בינו ובין חברת הנוער של תל חי. עם סיום הלימודים בכדורי הצטרף לחבורה – חברי הנוער העובד והמחנות העולים, שיסדו את חולתה – “התל-חייניקים”.

בתחילה ישבו בחצר הזכיון  של הכשרת הישוב, על שפת האגם, כי עוד לא הייתה לחולתה משבצת קרקע מסודרת. היו שטחים ראשונים שנרכשו ע”י הקרן הקיימת, וחזי החל מיד בעבודה בשדה, בעיבוד האדמות האלה, בתחילה בעזרת פרדות, ובהמשך בעזרת הטרקטור הראשון . עד מהרה היה חזי לאדם מרכזי בעיבודי השדה, והיה זה טבעי שכאשר נרכשו השטחים הנוספים נבחר למרכז המשק.  חזי הכיר כל דונם ודונם, ידע איזו קרקע יש בכל שטח, איזה עיבוד יש לתת, ומה לזרוע. את כל השטחים האלה מדד ברגליו, ממש צעד  אחר צעד.

הוא היה מעורה בכל הנעשה במשק, לא רק בפלחה. לאט לאט נוספו עוד שטחים, וב-1946 קבלה חולתה את מלוא משבצת הקרקע  ואז החלו בתכנון מסודר של המשק החקלאי, כשחזי הרוח החיה בו.

בינתיים הכיר חזי את שולמית כהן, בת כנרת, וב-1940 נשאו ויחד הקימו את הקן המשפחתי החם שלהם.

רחלי נולדה ב-1942, יעלי ב-1947, משה’לי ב-1949 וראלי ב-1954.

במשך הזמן הזה גויס  חזי  מספר פעמים לעזרה למשקים צעירים, הן מטעם הקיבוץ המאוחד והן מטעם הסוכנות. מדי פעם חזר לתקופת כהונה נוספת בריכוז המשק.  היתה לו יד בהקמת היישובים במעלה יוסף, ואחרי מלחמת ששת הימים גויס לעבודה בסוכנות וסייע בהקמת היישובים החדשים ברמת הגולן.

עם חזרתו הביתה נכנס לעבודה בהנהלת החשבונות, בעיקר בנושא תמחור הענפים השונים, ובכך עסק שנים רבות כשהוא מלווה את הקמת המפעל ואת הענפים המתפתחים, מתחסלים, ואחרים הבאים במקומם.

עם סיום עבודתו בהנהלת החשבונות הצטרף לקבוצת החברים הותיקים שעבדה במחלקת הגימור במפעל, והקפיד  להגיע לעבודה יום יום , מבלי להחסיר שעה, חלילה.

ב-1997 נפטרה שולמית, שהיתה בת לוויתו שנים כה רבות, וחזי השתדל להמשיך את חייו בלעדיה ככל שניתן, כשהוא מוצא כח וסעד בקשריו ההדוקים עם ילדיו ונכדיו.

חזי ושולמית הקימו בית חם , וכשבגרו הילדים והקימו אף הם משפחות, אומצו הכלות והחתנים אל חיקה  העוטף של משפחת רובין.

הנכדים גדלו אל תוך האוירה המחבקת הזו, והיה זה כבר דבר המובן מאליו לראות את חזי ושולמית צועדים לפנות ערב לביקור נכדים. ביתם תמיד המה מילדים שאהבו לבוא, ליהנות מהמאכלים הטעימים של שולמית, מעבודות היד המופלאות שלה – רקמה, תפירה. סריגה, ציור ופיסול במשי, ומשעשועיו וחרוזיו השופעים של חזי . היה לו חוש הומור, ותמיד מצא חרוז מתאים לכל הזדמנות, לכל אירוע, לא רק בחוג המשפחה.  עוד זכורים לנו החרוזים שלו לאחר מלחמת השחרור :

הוי חולתה , עורי, עורי ,

במקלט כבר לא תגורי,

כי גרשנו את הסורי !

ובימי דרדרה,  השיר המפורסם על הטרקטור ששקע בים החולה.

לכל אירוע, לכל טיול  חיבר פזמונים וחרז חרוזים.

היתה לחזי שמחת חיים, והוא אהב לשתף בה את המשפחה והחברים.

ביחסיו עם האנשים חיפש תמיד את ההבנה וההסכמה, אם בדיונים במזכירות ואם ביחסים עם אנשי יסוד המעלה , שאתם היו לו קשרים  עמוקים מאז בואו לחולתה.  חזי היה איש קיבוץ, מסור ונאמן לעקרונותיו וחי לפיהם, אך יותר מכל היה איש משפחה – בן זוג נאמן ואוהב, אבא, סבא וסבא-רבא מסור, אהוב על בנים, נכדים ונינים, משחק, ממציא וחרזן, הנהנה לשתף את הקטנים במשחקי הלשון שלו , איש אוהב וטוב מזג .

כך ישאר גם בזכרוננו.

יהי זכרו ברוך.