נולד – 7/1/1950  נפטר 8/2/23

בעלה של טלי, אביהם של אמיר, רונן, דן ונירית.

בנם של אידה וחונה ז”ל

אחיהם של רותי וחיימק’ה , ושל יפתח ז”ל.

אבא שלנו,

הקיבוץ שאהבת כל כך מחזיר לך היום אהבה.

התאספנו כאן רבים להיפרד ממך, המשפחה המורחבת, בני הכיתה, הידידים ואנשים טובים.

כאן במקום משכבך, אתה בחברה טובה.

בפינה הזו של הגליל ליד אפיק נחל החנדג’ (הוא הדישון) הנשפך לא רחוק מכאן לנהר הירדן, טמונים לצידך חלוצים ומייבשי ביצות החולה מראשוני הישוב העברי וממקימי מדינת ישראל. לצידם טמונים בני הקיבוץ , גיבורי מלחמות ישראל, פרנסי הקיבוץ לדורותיו ואנשים טובים נוספים.

השארת לנו מטמון ענק של זיכרונות לפשפש בהם ולהבין איך מהלכיך עיצבו אותנו. איך השפעת על בחירת מסלול חיינו ועל תחומי העניין שלנו.

ממטולה ועד אילת, מהגולן והגלעד ועד חופי הים התיכון לא יהיה מקום בארץ ישראל שבו לא ניזכר בך.

תהה נשמתך צרורה בצרור החיים,

אמיר.

__________________________________

אבא

 

לפני חודשיים , בתחילת דצמבר קבלנו את הבשורה הנוראה על מחלתך, ותוך זמן מאוד קצר חיינו התהפכו. משבוע לשבוע ראיתי אותך שואל, לומד וחוקר את המחלה ודרכים להתמודדות איתה.

כבר בשבועיים הראשונים לאחר הגילוי, אתה הראשון שהבין שהסוף קרב. כתבת לנו שאתה מסתובב בתחושה עצובה של פרידה מנופי ילדותך ומתקשה להאמין שלא תראה עוד את הנופים האלו בקרוב כל כך.

תמיד היית רציונאלי ופרקטי. וככה גם במהלך המחלה הארורה הזו. לאורך כל הדרך הצוות הרפואי ואנחנו התפעלנו מהיכולת הנדירה שלך להוביל גם את הטיפול שלך במחלה.  גם כשכבר כוחותיך נחלשו ועד ימיך האחרונים, הדרכת את כולנו כולל את צוות המלאכים של ההוספיס איך לעשות את הדברים בחדות יוצאת דופן.

למדתי ממך המון על צניעות ויושר , מאז הייתי ילד עוד כשהיית גזבר בקיבוץ ואחר כך בקואופרטיב. לכל מקום שבאתי לבקר אותך בעבודה תמיד החמיאו לך, ואמרו לי איזה אבא חכם ומקסים יש לך,  ואני הייתי כל כך גאה להיות הבן שלך.

השקט שלך השרה הרבה רוגע ושלווה על כל מי שהיה לצידך, בעיקר על אימא שהיית לה כמו מים חיים . הקסם שלך היה חוצה גבולות, עדות ומגזרים. יש אנשים שמדברים ויש אנשים שעושים.

אתה אבא, תמיד היית מהאנשים שעושים. עובד בגינה, שר במקהילה, נוסע למשחקי כדורסל, טיולים עם חברים ומה לא. באיזה בסיס שלא השאירו אותי שבת או החזירו אותי מוצש לקחתם אותי אתה ואימא. שבת אחרי שבת.

זכיתי לגדול לצדך אבא יחיד ומיוחד, כזה שלא עשה רע מעולם לאף אחד. אבא מופנם , צנוע וחכם שעל הכל אפשר לדבר איתו חוץ מ..על הרגש שלו.

אבא ששונא עגבניות, וחולה על בשר, ולעשות על האש. שכל על האש היה ממני מבקש להביא לו טעימה , ממש רק דגימה.

אבא של ספורט, שתלה נעליו בגיל 40 ועבר לצפייה מיציע הספה בסלון, שלקח אותי ואת אחיי 12 שנה למשחקים של גליל עליון  וחגג איתנו אליפות מרגשת והיסטורית כשהוא נוהג בקראוול החום  ברחבי  הקיבוץ .

אני מודה לך מעומקי ליבי על השנים הנפלאות שהענקת לנו יחד עם אמא, אני שמח שאתה כבר לא סובל יותר וכבר לא צריך לחשוש מחדשות רעות יותר בנוגע למצבך.

היתה לי זכות גדולה לסעוד אותך ולהיות לצידך ברגעיך האחרונים שהיו ממש לא קלים . לפחות זכית לסיים את חייך בשינה במיטתך, מוקף בכל המשפחה ואוהביך.

תודה על הבית החם והבטחון שהענקת לנו , על החוכמה והתבונה שלך , שהיו תמיד מטובלים בהומור וברגישות. לצערי לא אמרתי לך מספיק עד כמה אני אוהב אותך בחייך ורק עם המחלה מצאתי את עצמי אומר לך זאת שוב ושוב . בסוף רגע לפני שעצמת את העיניים, ענית לי רק עם העיניים העייפות ואמרת שאתה מעביר לי את השרביט. . מבטיח לשמור על השרביט אבא יקר ואהוב לב,  נתמוך באמא ונדאג לה כפי שביקשת מאתנו .

אוהב אותך

דן

____________________________

עוד יום עבר ונגמר

מה יביא איתו המחר?

אותך הוא לא יביא. בעיניך לא אביט. את מילותיך לא אשמע.

מחר שוב אסתכל בתמונות.

אביט דרכם בעיניך, אזכר במילותיך (וגם בשאלותיך הרבות… J).

ואחכה ליום המחר.

 

כבר לא אקרא לך “אבא!” ואשמע ממך תשובה,

כבר לא אפתח את ה”ווטס-אפ” ואמצא ממך תגובה.

עכשיו יש הרבה כאב בתוך הנוף,

ריקנות גדולה בתוך חלל אינסוף.

והזמן כאילו עצר מלכת, מאז אותו רגע בו עמדתי על יד מיטתך,

כשלקחת את נשימתך האחרונה.

 

הזכרונות שלא נגמרים, המראות שאינם נשכחים,

והחלומות שלנגד עיניי מתנפצים.

אתה יותר לא פה, וזה קשה, זאת עובדה!

ואין כבר דרך חזרה.

אריק איישטיין, ז”ל, זמר ילדות אהוב שקולו נשמע המון בביתינו, שר:  “כל-כך קשה לכתוב דמעות, קשה לשאת את הדממה, ומי יתננו נחמה.”

אבוש,

אני יודעת כמה סבלת בימים האחרונים. כאב לי לראות אותך סובל, כואב. ביקשת רק לישון כדי לא להרגיש את הכאב הנורא הזה.

ביום חמישי שעבר, כתבת לי שאתה מרגיש שזה הסוף, ושאם אני רוצה עוד לראותך, אז כדאי שאבוא. כהגעתי אליך לחדר מיד אחרי הטיסה, פתחת את עיניך עם חיוך ענק ואנחה. הרגשתי שהוקל לך קצת…

אני לעולם אזכור את יום ראושן האחרון. איך נפרדנו ממך כולנו, במיטתך, לפני שהלכת לישון… בכדי לא להרגיש את הסבל.

עם כל הכאב והעצב שאתה איננו, אני מתנחמת בכך שאתה כבר לא כאוב.

עכשיו, נשמתך הטובה למעלה, שומרת עליי, על כולנו, כאן למטה.

נוח על משכבך בשלום, אבוש יקר שלי.

אנחנו נדאג לאמא.

אוהבת אותך בין הדמעות, תמיד,

-ניריתי-

______________________

אתה יודע אבא ,בימים האחרונים היה לי הרבה זמן לחשוב עליך, שבחרת לעשות פינה זמן.

מצאתי את עצמי, כדי להרגיש יותר טוב, עושה סקר עם אנשים מסביבי לבדוק מתי ואיך הם נפגשו פעם ראשונה ההתחלה ראשונה, מהזיכרון הכי ראשון שלהם.

אז אחד סיפר שהיית בחתונה שלו. עוד אחת סיפרה ששרפת לה את המחבת. עינב זוכרת אותך מהתקופה של החתונה, מהטעימות של החתונה.

ואז התחלתי לחשוב מה הזיכרון הכי מוקדם שלי… ואני לא מדבר על המקהלה ששרת בחגים בקיבוץ בקולי, ולא על טקס חילופי הגזבר בחדר אוכל, כשעל הבמה מול כל הקהל רענן זכרונו לברכה נתן החלפתי תפקיד הגזבר נתן לך ספק אני גם לא מדבר על הזיכרון שהייתי ילד שסיפרת לי שאת שחזרתם אמריקה בעזרת השם בהדרכה בסוכנות להיות להשתתף במלחמת יום כיפור כדי להתגייס לצבא זיכרון הכי מוקדם שלי איתך היה בבית ספר יסודי שהלכנו למשחקים של גליל באולם הישן בכפר גלעדי במושגים שמה כשישבתי להתחבר משחקים ראיתי אותך תומך בגליל ומכל את השופט אבא זה מאוד עצוב אבל הגיע הזמן להיפרד ממך אנחנו משפחה מורחבת שבנית אזהרה את העסקתה ולשמחתי אפילו הספקת להנות ממנה להמשיך לדבר עליך ולהיזכר בך הייתה חלק מהחינוך של הילדים שלנו עינב אני גאים בכך של נויה הילה והדר זכור לסבא כמוך אנחנו נהיה שם בשביל אמא כמו שהבטחנו רציתי אותך אהבתי אותך תנוח על משכבך בשלום

אוהב רונן