חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

נולד 16/07/1954

נפטר 14/12/22

בעלה של היידי, אביהן של רותי וענת.

קורות חיים אלי חן         16/07/1954-14/12/2022

אלי נולד בשנת 1954 בעכו. ילד רביעי להוריו רותי ורפאל חלוואני, שעלו ב-1950 לארץ ממצריים דרך מארסיי, לאחר שהוברחו מאלכסנדריה בשל פרעות ביהודים. רצונותיו לחוות קיבוץ הביאו אותו לחולתה בשנת 1969.[

אלי הצטרף לכיתת הדרורים ואומץ לחיקם של זהבה ואליהו חצבני. מאז שהגיע ועד הגיוס עבד אלי במסגרייה ובנגריה, ושם למד את רזי המלאכה והתנסה במיומנות שונות. עם סיום בית הספר אלי התגייס לחיל הים ובסיום השירות בחר לחזור לחולתה שהייתה לו לבית. כדי לממן את הטיול הגדול של אחרי הצבא אלי, כמו צעירים רבים אחרים, עבד במנפטה.

אבל רגע לפני הטיול, תכניות לחוד ואהבות לחוד. אלי פגש את היידי השוויצרית, שהגיעה באביב 1977 כמתנדבת לקיבוץ. הניצוצות שינו מעט את מסלול הטיול ובדרכו לארצות הברית ובחזרה לארץ מצא עצמו עוצר בשוויץ. היה לו ברור שחייו יתנהלו בארץ, אך בכדי לאפשר לעצמו היכרות עם המשפחה של היידי ועם התרבות השוויצרית, בחרו השניים לעבור לתקופה לשוויץ. בשוויץ אלי גילה את נפלאות האור הבוקע מן הזכוכית והחל להשתעשע במלאכת הויטראז’. בשבת חורפית בסוף 1982, הגיחה לעולם רותי וכל התכניות שוב השתנו. “יותר טוב להיות יחפים בישראל מאשר להנות מהלוקסוס השוויצרי”. המוטו הזה נישא על שפתיו של אלי והוביל אותם חזרה לארץ, לחולתה.

בחולתה אלי השתלב בשלחין ובזמנו הפנוי החל לבנות את מפעל חייו, את סדנת הויטראז’. ב-1985 התרחבה המשפחה וענתי נוספה ל”חנים”. כדי לממן את חלומו אלי קיים במשך למעלה מעשור חוגים ללימוד המיומנות ובשורת הויטראז’ הופצה בגליל. במקביל למימוש חלום הויטראז’ בנה במו ידיו את בית המשפחה. מכאן היה אך טבעי שאלי מצא עצמו בשיפוץ ובחידוש בתי חברים בחולתה. כשבנותיו בחרו לחיות את חייהן בחולתה התמלא ליבו באושר גדול וזה רק התעצם עם הולדת הנכדים שהביאו לחייו אור גדול.

לצד כל השמחה והאושר חלה אלי במאי 2019. הוא ידע ימים קשים וימים שמחים וימים של חסד, והימים לוו בביקורי הנכדים שהאירו על פני החושך הגדול. אלי הלך לעולמו אתמול אחר הצהריים ומימש ברגעיו האחרונים את רצונו להיות בביתו בחיק המשפחה.

יהי זכרו ברוך


25.11.2022

לחברי חולתה ולכל מכריי ואהוביי…

לפני כשלוש שנים וחצי התחלתי במסע. מסע חיי- ארוך, מפרך ומייגע עם סבל נפשי וגופני. לכל אורך הדרך חשתי את החיבוק והדאגה העמוקה של חברי חולתה שהתעניינו בשלומי ובאו לבקר ברגעים הקשים.

כבר בראשית דרך הבנתי שאני חייב לנצח את המחלה. יש לי מאחורי משפחה אוהבת- משפחה לתפארת. בנות ונכדים שאני כל רגע שמח בשמחתם. הם רק גרמו לי לאושר!

הקמתי כאן את ביתי, את משפחתי האוהבת. הייתי המאושר באדם. את כל חלומותי הגשמתי ואני משאיר לבנותיי ונכדיי מורשת של אהבת המקום, אהבת האנשים ופשטות החיים.

בדרכי שלי מצאתי כל מיני דרכים להתמודד עם המחלה הזו ותקופה ארוכה חשתי שאני עושה את זה בצורה ממש טובה: שאני מתגבר על כל התחלואות והמשברים שעוברים עליי. עם זאת, לארוך כל הדרך הבנתי שאני חי על זמן שאול.. ולאחרונה חזרה המחלה. ואני חשתי שאין לי יותר כוחות להתמודד. אי כוחות לנשום. קלו כוחותיי.

אני רוצה להודות לכל החברים, לכל מי שדאג והגיע לבקרני. אני רוצה להודות לכם מקרב לב על דאגתכם כל עוד יש לי את הכוחות להיפרד כשעדיין לא איבדתי צלם אנוש.
אשרי האדם שנקבר במקום שאותו הוא הכי אהב וחש בו בביתו. מקום בו ילדיו ומשפחתו ממשיכים לחיות.
תודה לכל החברים על השנים היפות במחיצתכם. אני גאה מאוד להיות בקהילה הזו החמה והתומכת. אשרי האיש שחי בקהילה כזו.
ואשרני.  ואשרני.  ואשרני.

ולמשפחתי- להיידי שהיתה ועודה עמוד השדרה של המשפחה, רעיה תומכת ואוהבת. ילדות נפלאות שלי שכל כך התגאתי בהן. אהבה גדולה היתה ביננו.
ונכדי… כל כך קשה לי לעזוב אותם, להיפרד מהם. אבל אני אשמור עליהם- אסתכל מלמעלה ואהנה יחד איתם.

תודה רבה לכולם ושמרו לי על המדינה שכל כך אהבתי.
זהו. מספיק.


כתב עזרא:

הילד הזה הוא אני, אליהו חלוואני מעכו הגיע לחולתה ב1968 לקבוצת דרור,

הילד חלם הזה יצר, הרים מטענים באויר ,וזכה לכינוי חיבה חבלן, אותו ילד הפך לעלם ויחד עם היידי הקימו בית  עם אהבה ותום של נעורים , העלם הזה  הזה בנה בית מהמסד עד הטפחות ללא איש מקצוע זר,

ובכמה עצב סיפר לי שהתקשר לחבר איש מקצוע שיבוא לתקן תקלה כי כבר לא יכל,

אותו עלם הקים בעשר אצבעות ,מפעל חיים של הןיטראז , וכמה היה גאה , הוא סיפר לי שהוא מכה על חת  שלא היה קורא סיפור לילדות והיה הולך בערב לעולמו האמנותי,

אהב אדם סעד חלש ,וביכה את אי יכולת הקהילה להכיל את השונה ,

ובמיטת חוליו בנהריה אמר אני מצטט אני גאת להיות חבר בקהילה של חולתה שסועדת מפרגנת בימים קשים ,

הוא הודה והעריך את הקהילה שהוא נטמן בה בטרם עת,

בדעה צלולה ובישור מבט ביקש להפסיק את הטיפולים של המחלה הארורה,

האחות הראשית הגדירה אותו כאמיץ  וחכם ,לא יכולנו לתת חיזוקים כי אלי צדק וביקש למות בבית בחיק המשפחה,

ברגע הזה  שהעיניים דומעות ,אלי אמר עשיתי וי על כל היעדים שלי החיים וי  משפחה, נכדים ,הבנות בנו בתים אני יכול למות בשלווה ובסיפוק,

אלי בחייך  הקצרים השארת שובל של מראות חלונות שימשיכו לרצד ולנצנץ

,בכל משעול ובכל נתיב ,והם הזכרון המתוק שהשארתי לנו ,

אנו אסירי  תודה לך

,להיידי הבנות והנכדים שברון הלב ענק ,והגעגוע  לאיש לאבא הוא עצום,

תהיו גאים באלי אדם לא צריך קומה גדולה להיות ענק ,אדם במעשיו וביושרתו עולה לגבהים,

ואנו היינו גמדים בסביבתו   ,.

האדמה  שכה אהבת תהיה לך מזור ,אהבתי אותך  דומע ומתגעגע עזרא.


כתבה לאה צוקרמן:

לזכרו של אלי חן.

כשאדירה, עם הנבל, נכנסה לחדרך, לא עמדה אף שאלה על חיים ומוות, היו החיים והייתה ידיעת המוות והייתה הבחירה לפגוש  בגורל העיוור והייתה הבחירה והאחריות והכאב של המשפחה להצטרף למסע שלך. הצלילים הזכים נמסכו בחלל החדר וכל צליל חד ורך מכל מיתר ומיתר עטפו את נשימותיך להשקיט את הכאב, לצלול אל מעבר לרעשי החוץ , לרעשי הרחוב ,לרעש של ענפים סוערים ברוח ואפילו רעשי קידוח היסודות של הבניין המוקם בסמוך לביתך, שם מתחילה בניה חדשה, נשתתקו.

חיבורים רבים קרו בימים אלה במרפסת ביתך בזכות שזה  אתה אלי, שאפשרת  פרידה.

נגעת ללב כשספרת על כך שאתה מהלך בעולמות שהחיבור ביניהם הוא על מסלול הרצף של העכשיו ושל האחר-כך, וזו דרך נעימה לך, אמרת, טוב לך בה, היא משרה שלווה ואתה לא מפחד.

בביקורי במרפסת בימים האחרונים למדתי אהבה אחרת של קבלה עמוקה ומתרגשת. ביקשת להחזיק בכף ידם של המבקרים, לא לחיצת יד עוברת, ביקשת לחיצת יד ממושכת בידך הצנומה והעברת אנרגיה חמה ומחווה של קבלה והכלה ופרידה וזה היה כייף גדול. היה דיבור פתוח ג’סטות של חברים בפינוקים שונים ואתה מאחד בלי מרכאות בין אנשים וחברים שלא התראו הרבה זמן ברחוב הקיבוצי שלנו, ועל הדרך לזכות בהיידי בבנות ובאיזה קוקטייל. עטפת בחיבוק שלך, כאילו אתה גוף גדול סוכך על אמירת הלילה טוב של כל אחד ואחד.

נעמת מאד ברכות בהקשבה בשקט, והדברים עברו אליך גם כשעצמת עיניים והתבוננת בכאביך שלך.

ודיברנו קצת על פוליטיקה פה ושם ,כי אי אפשר במרפסת, בלי, ואז אמרת שלא כך היית רוצה לעזוב, כשמצבה של המדינה כל כך מפורר והאדמה בוערת. אמרת שאתה דואג למה יהיה.

בגדולה רוחנית דברת על קדושת המתים שעלתה מתוך שיחה על החיילים שרוצים לפרוש ממילואים בגלל המצב של היום ואמרת שאסור שזה יקרה, שמוסרית, זו בגידה להשאיר את הנופלים להיות ללא המשך להקרבתם., אמרת שבקדושת המתים אוחזים וזוכרים רק החיים. סיפרת שהשארת בצוואתך בקשה לעלות כל שנה לקבר של בן אחותך, שנפל.

ואתה אלי, בלי קשר למרפסת אתה אלי הגדול של הוויטראז’ איש האמנות של הזכוכית, ואף שהיום אפילו הזכוכית משתברת לרסיסים, אתה אלי של אמנות גדולה שידעה להעביר אור ביופי וצבע להאיר אל החוץ ולהכניס את האור פנימה דרך החלונות בבתי הכנסת במקומות קדושים ובבתים של יום יום.

אלי, אתה איש יקר, בן אדם, חבר, בעל אבא וסבא מחזיק פנס להאיר כמו אותו חלון וויטראז’, פנימה והחוצה אתה מאיר את מה שאתה באישיותך ומה שאתה במעשיך וזוכה באהבה כל כך גדולה.

נוח בשלום ובשקט. מגיע לך.

התחברות אל האתר
דילוג לתוכן