12.3.2017

חולתה נפרדת היום מבתה הראשונה (הבן הראשון נולד קודם). רוני נשאה בגאווה את התואר הזה, ואף הורישה אותו לעינת – הנכדה הראשונה של חברי חולתה, שהמשיכה את השושלת והביאה לחולתה את הנין הראשון וקבעה “דור לדור יביע עומר”.

רוני נולדה בי”ח בכסלו בשנת תו שין .כל ילדי חולתה בדור ההוא נולדו בתאריכים עבריים. ומאיר רגולסקי, סבא מאיר, דאג לעגן בתודעה את התאריך: יום לפני י”ט בכסלו, יום ההילולה של חב”ד לציון שחרורו של רבי שניאור זלמן מילאדי מהכלא הרוסי. התאריכים העבריים היו מרכיב חשוב במאמץ לגדל כאן על אדמת הארץ יהודי חדש. לכן גם הופקד חינוך ילדי חולתה הראשונים בידיו של מוסה גרשוני שהנחיל להם עברית יפה ונכונה. עברית שרוני אהבה, הקפידה עליה בכתיב ובדיבור, וסיפרה תמיד: היה לי מחנך תימני.

הילדים הראשונים היו ילדי הקיבוץ כולו. וחבורת הצעירים שיסדו את חולתה שיעשעה אותם והשתעשעה בהם בחצר היחפנית ולחוף החולה, שבימים היפים והתמימים ההם לא ידעה עדיין את אימת הייבוש. הכל היה ראשוני וקטן, גן ראשון, כתה ראשונה עם שבעה תלמידים. לא היה רצף גילים מעליהם הם למדו רק מה שהמחנכים רצו שהם ילמדו. כל הניסיונות נעשו עליהם, עם עושר כוונות ועם שלל טעויות.

במלחמת העצמאות כשהחזית הסורית התקרבה, גלו הילדים לתל יוסף ובשובם כבר היו שתי כיתות. איש לא חשב אז על בית ספר אזורי. בית הספר בבית היה ליבו הפועם של הקיבוץ. ילדי בית הספר היו כוכבים ראשיים בעומר, בחג הביכורים, בחנוכה, והם היו העתיד.

מהר מאוד קלטה חולתה ילדי חוץ, מצווה כפולה: גם קליטת עליה גם הצמחת עתודה לקיבוץ. תחילה טיפין טיפין ובכתה ח’ כבר הצטרפה חבורה שלמה, עם הווי חדש, עם סלנג חדש, עם עולם מושגים מתרחב. לא בדיוק משאת נפשם של המחנכים.

שנות הנעורים הולידו אהבות ראשונות וזוגות ראשונים, בנות הנחשונים ובני אמירים. כשרוני ומצקין חלוצים והצמיחה ההורמונלית גישרה על פער הגילים.

בלימודים הלך קשה, ההתמודדות עם כיתה קטנה והטרוגנית כל כך היתה גדולה על חולתה. מורים נשברו בזה אחר זה ובי”ב הרימו ידיים ושלחו את הנחשונים לכתה מקובצת בעין חרוד. לראשונה בית ספר מסודר בקיבוץ חזק וחבר מורים רחב ומנוסה. לראשונה חבורה של 40 צעירים אידאליסטים ברוח הקיבוצית של אחרי מבצע קדש. ושוב אהבות חדשות וזוגות חדשים הפעם חולתה/עין חרוד . גם אצל רוני מלבלבת מעין זוגיות שנמוגה לקראת הגיוס לצה”ל.

בצבא שרתה כצפטי”ת (צופן פענוח טלגרף) בחיל האוויר. לצד מעשיה החשובים והסודיים, זכתה בגלוי בתחרות רבת משתתפות על כיבוש ליבו של המד”ס, המציל, החתיך-החייכן – אלי. חתונתם חנכה את חדר האוכל החדש שהיה הסמל להתאוששות מההפגזה הגדולה. החתונה עצמה סימלה את האופטימיות בחולתה הנבנית כשאל בנותיה השבות הביתה מצטרפים בני זוגם.

רוני רצתה להיות שחקנית ובינתיים הייתה מטפלת בכיתות ומבשלת לתינוקות והחליפה עיסוקים. אחרי לימודי משחק ובימוי בסמינר הקיבוצים, הצטרפה ל”בימת הגליל”, שהיה תיאטרון אזורי קטן וחמוד עד שנקראה ממנו לעבוד במחסן הבגדים. את כישוריה ביטאה בבימוי חגי בר מצווה, באיפור ובהשתתפות פעילה בשירה וקריינות בחגים.

זכורים לטוב גם מכתביה המחורזים לחיילים שהתלוו לחבילות של ועדת הקשר. רבים מהחיילים אז העידו שהמילים מתקו מן הממתקים.

כשמלאו לעינת שנתיים ויומיים טבעה חנה רגולסקי בבריכה. רוני מילאה את מקומה כאם לאחיה, לסמדר בת ה12 ולנתן בן ה8.  באותה שנה הרתה את מירב שנולדה עם תסמונת דאון. לחצו על רוני למסור אותה למוסד אבל רוני התעקשה להיניק אותה לאורך 5 חודשים. כמה חודשים אחרי פטירתה של מירב נולד שמוליק ובהמשך גדי ומאיה. אושרה המריא.

השינויים בקיבוץ קשו עליה מאוד. רוני נאבקה וכתבה כנגד. אך משנפלה ההכרעה מצאה ניחומים בביתה עם אלי הילדים והנכדים.

לפני 5 שנים חלתה. לשואלים לשלומה השיבה בחיוך: “הרוב בסדר ומה שלא – מטופל”. ואז אכן באה הפוגה. לפני שנה הודיעה בחיוך, הפעם אירוני ומר: “החבר שלי חזר”.

אתמול נפטרה. האמנם מקרה הוא שנפרדה מן העולם בפורים?

פורים היה אהוב עליה במיוחד. גם בשנים האחרונות גם באלה שנחוג בהופעות סטירה ושירה. רוני אהבה מאוד לחרוז ולשיר. בימיה האחרונים כשכבר לא יכלה לדבר הייתה מצטרפת לשירה, סובביה שולפים את הסמארטפונים למצוא את המילים ואצלה הן קולחות מעצמן, המילים כולן, שירי הילדות, שירי הארץ, הפזמונים המקומיים.

כך נזכור אותה.

____________________________________

22 באפריל, 2017

רוני גנון (רגולסקי בשבילי)

רוני, ידידתי בת כיתתי, נחשונית מקורית ואמיתית מתה טרם זמנה. את הידיעה הקשה קבלתי באילת ,עת חגגתי  יום הולדת  77 ביחד עם כול משפחתי, בנותיי, חתניי, נכדיי ונכדותיי. כולם ידעו מי זו בשבילי רוני מחולתה וחלקם אף הכירו אותה אישית. הנסיבות לא אפשרו לי, לצערי הרב, להשתתף בהלוויה. לא אספיד את רוני אלא אכתוב סיפורים אישיים הקשורים בנו.

אנחנו, הילדים הראשונים של חולתה, נולדנו על שפת אגם החולה. סבי, נחום הורביץ, שהיה מנהל חברת זיכיון החולה, אפשר לילדים לגור בבניין של החברה, מרחק קצר משפת האגם. מאז הזיכרונות הראשונים שלי מרוני. לימים נודע לי מסיפוריהן של חנה רגולסקי ושל אמי לנה, שבימים בהם אמי נאלצה לנסוע הייתה זו חנה שהניקה אותי. רוני ואני ינקנו את אותו  חלב אם. היש קשר קרוב יותר?

אחר כך גדלנו קצת ועברנו למחנה למעלה, למדנו בבית הספר הראשון של חולתה (וזכינו, למזלנו, לקבל את “חינוך סגל” עם כול המשתמע מכך), עברנו לבית הכולל ובהמשך למגורים נוספים ברחבי המשק.

לרוני היו בחולתה סבא וסבתא. אני אהבתי אותם ובקרתי אצלם הרבה. רוני ידעה על הקשר הזה. הנה שתי אנקדוטות שרוני לא זכרה: סבא רגולסקי     היה נכה. באחד הימים, בעת מצוקה והוא לבד בחדר, הקיש עם כפית על כוס זכוכית כדי שמישהו בחוץ אולי ישמע אותו. לבסוף הסבתא שמעה. תושייה. לאחר המלחמה נסעה  סבתא רגולסקי לגרמניה. כשהאוניה עגנה באיטליה היא ביקשה  לשלוח מברק הביתה. כדי לחסוך במילים יקרות ערך היא סיימה את המברק במילה אחת saftaima . לקח זמן להבין שהיא חיברה את המילים סבתא ואימא ובכך חסכה כמה מעות.  

כשהיינו בני 12 נשלחנו, רוני ואני, מטעם הקיבוץ לקריית חיים להשתתף בחגיגת הבר מצווה של דני ולהביאו בחזרה לחולתה, לאחר כעשר שנות היעדרות. שהינו שם יומיים, החגיגה הייתה יפה וטעימה והמטרה הושגה. דני חזר הביתה.

בתאריך 13.10.56 נשלחנו רוני ואנוכי לכנס מדריכים של הנוער העובד בקיבוץ אלונים. בסוף הכנס רוני העניקה לי תמונה שלה ומאחור כתבה את ההקדשה הבאה: “אלונים כנס מדריכים. ליורם! לזכר הכנס המחורבן, ניתנת לך תמונתי המחורבנת – למזכרת… רני. ר.” לא נגעתי. המילים מספרות הכול על הכנס. התמונה נמצאת אצלי עד היום. תמונה יפה.

אחר כך למדנו י”ב בעין חרוד והתגייסנו לצבא. כשהשתחררתי מהשרות הצבאי חזרתי לחולתה לשלושה חודשים ובאוגוסט 1961 עזבתי את המשק. זה היה זמן קצר לפני החתונה של רוני ואלי. חנה רגולסקי ביקשה מאוד שאדחה את עזיבתי עד לאחר החתונה. עד היום יש לי נקיפות מצפון על שלא נעתרתי לבקשתה ויותר לא ראיתיה. שלוש שנים לאחר שעזבתי באתי לשבעה של חנה לניחום אבלים.

השנים נקפו. הקשרים עם חבריי הנחשונים לא נשמרו. הביקורים שלי בחולתה נספרים על אצבעות הידיים, אבל קרן אור אחת הייתה לי בכול הסיפור הזה והיא הקשר עם רוני. אינספור שיחות טלפון, עדכונים על הנעשה בחולתה, מכורתי. היה חשוב לשנינו לשמור על קשר קבוע. היה לה קול שהגיל לא נגע בו. קול צעיר מאוד. היא הייתה מודעת לכך ואף סיפרה לי שלא פעם מנסים להתחיל איתה בטלפון הודות לקולה. היא נהנתה לספר לי על החיזורים האלה. בפעם האחרונה שטלפנתי ענה לי בנה ואמר: “אימא נחה”. הבנתי. בקשתי ממנו שימסור לה את אהבתי והוא הבטיח. כעבור זמן לא ארוך קבלתי את ההודעה על מותה. קשה לי עדיין לעכל זאת ואני נוהג לומר לעצמי “מזמן לא שוחחתי עם רוני. בשבוע הבא ארים טלפון”. נוחי בשלום על משכבך חברה טובה ויקרה, נחשונית מקורית ואמיתית. הגעגועים כבר כאן.

יורם הורביץ