מרה (מרים) מדוביץ
נולדה ב- 15/2/1925
נפטרה ב- 28/11/2015
כתבה כרמלה בורר:
מרה 28.11.2015 – 15.2.1925
מרה וחברותיה הגיעו אלינו לאחר שעברו את ימי הנעורים שלהן בתופת הנוראה בפולין,מרה נולדה בעיירה זדונסקה וולה.
בהיותה בת 14 פרצה מלחמת העולם השניה. מהעיירה הובלה עם משפחתה לגטו לודג’, משם לאושוויץ, כשהיא מאבדת את אחֶיה,אחותה והוריה,ונשארת עם אחותה פולה.מאושוויץ, שלמותר לתאר את זוועותיו, הובלו לקראת סוף המלחמה ברגל, עשרות רבות של קילומטרים,בשלג,דרך צ’כיה, לגרמניה, למחנה ברגן בלזן. שש שנים של אימה, קור, רעב, מחלות, ואבדן כל תקווה. מ-1939 עד 1945, מיטב שנות הנעורים,עברו על מרה ואחותה במאבק יום יומי להישרדות.
מהמחנה הזה שוחררו האחיות ע”י חיילים בריטיים כתום המלחמה, והעברו לשוודיה להחלמה. כאן החל הפרק השני: הן שהו תקופת מה בשוודיה, משם הגיעו לבלגיה במסגרת ההתארגנות לעליה ארצה, מכאן,באנית מעפילים, הטלטלו על גלי הים התיכון, נתפסו על ידי הבריטים ונשלחו לקפריסין, ורק אחרי הכרזת המדינה הגיעו לארץ. מלחמת השחרור היתה בשיאה, ומטבריה אפשר היה להגיע לגליל רק ברגל,דרך הגדה המזרחית של הכנרת. ומאז 1948היתה מרה כאן, בינינו.
אנחנו, בין אם נולדנו כאן ובין אם הגענו בנעורינו, לא נהיה מסוגלים אף פעם לחוש את מה שעבר על שורדי השנים הנוראות ההן, גם אם נשתדל מאוד. קראנו ספרים, שמענו את סיפוריהם של האנשים, ראינו סרטים, אבל לא חשנו זאת על בשרנו.
למרות המטען הנפשי הבלתי אפשרי הזה,ואבדן הוריה ואחיה, עברה מרה כברת דרך ארוכה ומגוונת בחולתה. הודות לידיעת העברית נחסך ממנה לפחות השלב הראשוני הזה שעובר כל עולה חדש שצריך לפלס את דרכו בלימוד השפה, ובמאמץ להבין מה אומרים. היא נשלחה לעבודה בתנועה, ומאוחר יותר יצאה לסמינר באורנים ללמוד הוראה. מיותר לספר לכם שלהיות מורה זה לא דבר קל , אפילו לא ליליד הארץ, לא כל שכן למי שלא גדל כאן בילדותו. אבל מרה, שלקחה על עצמה את המשימה הזו השקיעה את כל כולה בצורה טוטאלית, וכל שעור היה מסודר, מאורגן ומועבר בשלמות האופיינית לה. היא לימדה את השקדיות, הסנוניות,הגפנים והאגמיות, והם לבטח זוכרים לה את השנים האלו. ובינתיים היתה גם פעילה בחברה, הכינה הופעות, וניהלה הצגות וריקודים.
כשנפתח המפעל, חיפש אריה בר מנהל חשבונות, ופנה למרה. היו לה התלבטויות רבות, כי היא אף פעם לא עסקה בכך קודם לכן. לאחר שכנועים מצד בעלי מקצוע, היא נכנעה. מדי שבוע היתה נוסעת לדפנה, כדי לקבל הכשרה והנחיות מידי מנהל החשבונות המנוסה שם, וכאן יישמה את הידע שרכשה בצורה הטובה ביותר.
היא גדלה עם המפעל, והתמחתה בכל הכרוך במקצוע זה. כשעזבה את המפעל, השאירה אחריה מערכת מסודרת למופת,
לכאורה – חיים על מי מנוחות. אבל אין מי מנוחות למי שחווה את נוראות השואה, ואין פלא שהשנים ההן הטביעו את חותמן גם על מרה. מכל משפחתה הגדולה שרדו את המלחמה ההיא רק מרה ופולה אחותה, שיחד אתה עברה את הגהינום ההוא , ובמידה רבה עזר הקשר ביניהן להשארותן בחיים. בארץ פגשו את אחותן צפרא,שהגיעה הנה עוד לפני המלחמה. כל יתר בני המשפחה נספו. שנות האימה האלה לא הניחו למרה. הסיוטים גברו ביתר שאת בזמן משפט אייכמן, כשהיתה מרותקת לרדיו וכל איימי השנים הנוראות שבו ועלו ולא נתנו לה מנוח.רק שנים רבות אחר כך מצאה את הכוח להעלות משהו מהן על הכתב.
בשנת 1992 יצאה החוברת שבה סיפרה על התקופה ההיא . היא קראה לה “על דעת עיני ” קטע מדברים שכתב שלונסקי בשעתו: “על דעת עיני שראו את השכול ועמסו זעקות על לבי השחוח….נדרתי הנדר לזכור את הכל, לזכור ודבר לא לשכוח”. ומרה לא שכחה ולא היתה מסוגלת לשכוח.
יש למרה משפחה, קטנה אמנם- רמי, בנה של אחותה, אשתו וילדיו, הקשורים אליה מאוד ואוהבים אותה בכל ליבם, ומאז פטירת פולה אחותה היתה היא “המבוגר האחראי”. היא ליוותה באהבה כל צעד, כל הולדת ילד, והיתה סבתא מסורה ואוהבת לכל אחד ואחד מהם. ויש עוד משפחה – משפחת אדם, שמרה נקשרה אליה בבואה לחולתה, והתיחסה לילדיה ולנכדיה כסבתא לכל דבר . ואכן, כשמלאו לה תשעים, חגגו עם מרה והחזירו לה אהבה. הקשר עם הצעירים האלה נתן למרה את הכח ,וזה היה מרכז חייה.
אבל בשנים האחרונות גברו הזכרונות, חוויות האימה, והאבל על הנספים. מרה שקעה ביגון עמוק, ובסיוטים שהדירו שינה מעיניה ולא הניחו לה. מה שאיפשר לה להמשיך לחיות היו הילדים. בשבת האחרונה, לפני שחלתה, טלפנה גל, בתם של רמי וורדה, שחגגה לפני זמן קצר את חתונתה. אפשר היה לראות ולחוש את ההתרגשות, החום, האהבה והאושר שמרה הרעיפה על הכלה הצעירה . פניה זהרו ממש. כבר מזמן לא ראיתי את מרה כל כך נרגשת ומאושרת. הייתי רוצה לקוות שבתחושת האושר הזו
סיימה את חייה.
כרמלה, 28.11.2015
