לאיצ’ה נולדה ב – 15 בנובמבר 1925 למרדכי גד ולרבקה פרוסק גד בזדונסקה וולה שבפולין. עיר מעורבת ששליש מתושביה היו יהודים.

המשפחה הייתה מסורתית אך מודרנית ומתקדמת. לאביה היה בית מלאכה לאריגה שאחר כך הפך לבית מסחר לטקסטיל. המצב הכלכלי היה טוב, ושלושת הילדים, לאיצ’ה אחותה המבוגרת ממנה ואחיה הצעיר ממנה נהנו מחיים מאושרים בחיק המשפחה. לימודים, משחקים וחופשים בחיק הטבע היו חלק מחייה עד אותו יום מר- בו פלשו הגרמנים לפולין.

כשפרצה מלחמה”ע השנייה התקוות לשלום שהיו לאחר מלחמה”ע הראשונה נגוזו. תקופה חדשה מאיימת ציפתה בפתח.

בדרכה לבית הספר חוותה את ההפצצה האדירה של מטוסים גרמנים על עירה. לאיצ’ה ומשפחתה הובלו לגטו לודג’.

ראשונים נלקחו אמה ואחיה הצעיר. אחר כך אביה.

לאיצ’ה ואחותה רותק’ה הצליחו להתחמק ממשלוחי המוות. במשך כל השנים האלה היו שתיהן צמודות ולא נפרדו. יחד הן הגיעו לבירקנאו, שם מצאו עצמן עובדות ליד מחרטה במפעל לתחמושת.

לאיצ’ה על לבנה, כי בגלל קומתה הנמוכה לא הגיעה למחרטה, עובדת שעות ארוכות שהיא רעבה ללחם.

התחנה הבאה הייתה עיירה בשם פרייברג (גבעת החופש), בהחלט לא עיירת חופש. שם הן חיכו ימים ארוכים שחלפו לאיטם עד שצוו לצעוד לכיוון תחנת הרכבת (צעדת המוות).

משם בנסיעה נוראית עד “מאוטהאוזן” מחנה השמדה פעיל באוסטריה. שם חל הנס. בעלות הברית נכנסו למחנה ושוחררו האסירים.

כשאנשי ההגנה ערכו רשימות הגירה, לאיצ’ה ואחותה התלבטו, אך בסופו של דבר מצאו עצמן במחנה הכשרה באיטליה. בערב חג המולד 1945 הן הגיעו לחופי הארץ, מול נהריה, על האונייה “חנה סנש”.

משם באישון לילה, על גבי משאיות דרך יגור, ב28.12.1945, הגיעו לאיצ’ה ורותק’ה לחולתה.

עם הגיעה לקיבוץ עבדה תקופה קצרה במטבח על שפת האגם, וכיוון שהיו חסרות מטפלות נלקחה כמחליפה לבית התינוקות.

במלחמת העצמאות, לאחר שהאימהות והילדים פונו, הרווקות וביניהן רותק’ה ולאיצ’ה דאגו להכנת המזון והעברתו לעמדות.

את שמעון בעלה פגשה לאיצ’ה באחד מימי השרקייה, כשהים סער וגעש ושמעון וחבריו לא יכלו לחצות את האגם ולהגיע לדרדרה. הקשר ביניהם הלך והתהדק והם הקימו את משפחתם בחולתה.

ב1949 נולד הבן הבכור מוטי, שנקרא על שם אחיה הצעיר. הגורל שוב התאכזר ללאיצ’ה והיא אבדה את בנה בתאונה בחצר הקיבוץ כשהוא בן שנתיים.

לאיצ’ה למודת האובדנים אך בעלת אישיות חזקה ילדה 3 בנים נוספים: נרדי, אילן ויהודה.

את שלושת בניה היא גידלה בחינוך המשותף על כל המשתמע מכך. בתחילת שנות ה-60, שמעון בעלה חלה במחלת לב קשה. לאיצ’ה נשאה בעול המשפחה, וחילקה את זמנה בין בעלה החולה לבין בניה.

 עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, מצאה עצמה נלחמת בשלושה עולמות. בנה הבכור, נרדי, משרת כלוחם סיירת החזית רמת הגולן וסיני, שני בניה הצעירים במקלטים בקיבות ובעזרת המשק, ועם בעלה שמעון שלא יכול היה לעמוד בלחץ ופונה לחיפה.

מאז נרתמה לעניין החיילים והייתה אם ובית לדורות של בנים ששירתו בצבא. זכרון החבילות לחיילים מלווה את בני חולתה עד היום.

ב1974 נפטר שמעון. לאיצ’ה שוב חווה אובדן, אך גם הפעם עולה מן התהום ונאחזת בבניה החסונים.  היא דאגה שהבנים יהיו בקשר, שהמחויבות המשפחתית תחבר ותלכד אותם.

13 נכדים ונכדות מלווים את לאיצ’ה, ו10 נינים.

בחרה להיפרד מאיתנו כדרכה, בצניעות ובשקט.

היי שלום לאיצ’ה יקרה.