בן למולקה (שמואל) ואסתר טייכמן – לוין
אחיהם של מאירי וגדי ז”ל, ושל אמנון.
נולד בחולתה ב18.7.1950 ד’ באב תש”י
נפטר בחולתה ב 31.1.1.2023 ט, בשבט תשפ”ג
מי שפגש ביוחאי על המדרכה שבין ביתו לכלבו, ראה אותו מחייך, מברך, חביב, צנוע. מי שלא הכיר לא יכול היה לדעת אלו פחדים החיוך הזה מסתיר מאחוריו, אלו כוחות נפש הוא דורש, אלו מאמצים מושקעים בו.
שנים רבות לא ידענו על המחלה המקננת בו. ידענו על משבר רומנטי, ידענו שהוא עובד באנגליה ומחפש את דרכו. ביום השני למלחמת יום הכיפורים, נפגשנו פתאום במרכז הגיוס. סיכמנו לא לספר להורים עד לחופשה הראשונה. רצינו ששנה וחצי אחרי נפילת מאירי, תהיה להם, במלחמה הזאת, דאגה אחת פחות.
אחר כך שכר דירה ביפו ועבד, עד שבעלת הדירה הודיעה לנו שהוא הפסיק לצאת מהבית. נסעתי לחדרו בניסיון לשכנע אותו לחזור הביתה, שוחחנו שעות, יוחאי סירב.
יהודה נאור ששמע על כך חשב: “אמנון אולי יודע לדבר אבל אני אביא אותו”. נסע אליו, העמיס אותו עם מעט חפציו על הטנדר ומאז הוא בחולתה.
הפסיכיאטר שהבאנו אליו אמר: יוחאי ילך ויסתגר בתוך עצמו, הכיוון – ברור, כמה שנים זה יקח – לא ידוע… עשרות שנים חלפו, עם משברים קטנים וגדולים, עם מחלות גוף וכאבי נפש ולצידם שמחות קטנות.
אני מבקש להודות לצוות הרפת בה עבד, לצוותי הבריאות והסיעוד, לחברים שליוו אותו אישית ובמיוחד לשניים מוותיקי הגליל, לנועה תיבון שדבר לא יעצור אותה ולאייל לוי שחולל נפלאות במפגשים השבועיים איתו והצליח להפיח בנו אופטימיות.
ביום שלישי בבוקר, לאחר שהרופאים אישרו מוות מוחי, הירשו לי להיכנס להיפרד. שלווה מיוחדת שרתה על החדר ההוא. מכונת ההנשמה המשיכה לעבוד כדי לשמור על האברים שנועדו לתרומה. החזה עלה וירד במתינות. פניו הפגועים היו שקטים מאוד, שלא כמו ביומיים בהם נלחמו על חייו. עמדתי מתבונן בו ואז הבחנתי בתלתלי השיבה הארוכים, נחים על הכרית, משני צידי הראש. המראה היפה הזה, כל כך יפה, לקח אותי באחת אל ימים אחרים. אל שנות הנעורים העליזות והפרועות, לשירותו ב”אגוז”, לזמנים שלפני המחלה.
קשה להתנחם על חיים שהוחמצו. אך אולי יש משהו מקל, בידיעה שבמותו, העניק יוחאי בשורת חיים חדשים למשפחה אחת ומאור עיניים לשני אנשים.
______________________________________________
שלשום בלילה חשבנו איזה שיר נרצה להשמיע בלוויה. התכתבתי עם חברה טובה והתלבטתי יחד
איתה. היא כתבה ל י- “ספרי לי עליו קצת…”, ואני עניתי לה – יש לי כל כך מעט לספר… וכל כך
הרבה…”.
כל-כך מעט – כי מה אדע לספר על אדם קרוב שלפני שנים רבות, עוד בטרם נולדתי, ליבו נשבר ונפשו
נפצעה מן השברים, ומאז הוא הולך ונסוג אל תוך עצמו, עוטף עצמו בשתיקתו, בבדידותו.
וגם כל כך הרבה- כי יוחאי הוא חל ק מחיי מיום שנולדתי. הוא האח הצעיר של אבא שלי אהוב ליבי.
הוא בנם הקטן והאהוב של סבא וסבתא היקרים שלי. סבתא כל כך דאגה לו וטיפלה בו עד יומה
האחרון. אני חושבת לעצמי איך כשהם הביטו ביוחאי האי ש- הטוב , המסוגר, הפגוע, הם ראו גם את
התינוק החייכן שהיה, את הילד הסקרן, את הנער והבחור מלא החיים.
אני לא זכיתי להכיר יוחאי כזה. לאורך חיי, בכל פעם שהבטתי בו ראיתי המון עדינות, ורוך וטוב.
תמיד כשמישהו מבני המשפחה היה פונה אליו בזמן ארוחה משפחתית או במפגש על המדרכה, היה
משיב בחיוך רחב, אמיתי כזה, כמו של ילד, ועונה במילה או שתיים קצרות.
לעולם לא יכולתי לדעת מה עוד נמצא שם בתוך נפשו, מבעד לשתיקה ולחיוך המבויש… אדם שלם,
עולם שלם של חוויות ורגשות וכל כך מעט מילים שיאפשרו להתקרב אליו, לפגוש אותו, להדהד איתו
ואותו, לדעת ולגעת בנפש הרכה הזאת.
אדם לא בוחר מבחירתו החופשית לסגת פנימה, ולהסתתר שם מפני בני אנוש אחרים, מפני החיים.
זהו מוצא ה האחרון של נפש פצועה ומפוחדת, שלא מוצאת כל דרך אחרת לגונן על עצמה בפני כאב
נורא ובפני אימה. כך אני מאמינה.
ועצוב לי כל כך על יוחאי . על מסלול חייו הלא הוגן שלקח אותו אל הבדידות שהיה כלוא בה,
כשסביבו אנשים שאוהבים אותו ודואגים לו כל כך . אך לצד הכאב שלי עליו תמיד הזכרתי לעצמי שאני
בעצם לא יודעת, ושאולי בעולמו הוא חווה גם טוב ושמחה ותכלית ומשמעות . הלוואי הלוואי שכך
באמת היה.
יוחקה, תודה לך על החיוך הטוב, על נוכחותך העדינה והרכה. אני נפרדת ממך באהבה ובצער .
ובתפילה עמוקה שאף אדם החי בתוכנו לא יהיה שקוף עבורנו.
מורן.