בן שושנה ודב מסטר
נולד – ב’ תמוז תרצ”ג 26.6.1933
נפטר כ’ שבט תש”א 25.1.2011
בעלה של מזל
אביהם של אמיר, אדווה, אפרת וכרמית.
חיים (דובל’ה) מסטר
חיים נולד ביוני 1933 ברחובות להוריו דב ושושנה ז”ל והצטרף לאחיו הבכור
בצלאל בן ה-5.
בעקבות משבר כלכלי המשפחה עוברת לגור בצריף קטן בצפון תל אביב,
סבא דב עובד בנמל כשוטר במכס וסבתא בעבודות מזדמנות וחיים הקטן מבלה בן של ימימה טשרנוביץ (המשוררת) ועל כך היה גאה מאוד.
בסוף שנת 1936 נולדו למשפחה תאומים: דוד וגרשון. משפחה “מרובת ילדים” והפרנסה קשה.
את כיתות ביה”ס הראשונות למד בבי”ס נורדאו ואח”כ עבר לבי”ס צפון. במקביל “בילה” הרבה על שפת הים וגדות הירקון שבקרבתם גרה המשפחה, הוא כמובן היה אחד מהילדים הפעילים במעשי קונדס ועל כך נענש לא אחת.
בהמשך הצטרף חיים ל”מחנות העולים” סניף תל אביב צפון אך גם פזל אל “צופי ים” כי הים – המים משכו אותו מאוד.
בתום מלחמת השחרור , סוף 1949 חיים מפסיק את לימודיו ומצטרף לקבוצה מאוחדת של המחנות העולים , צופי ים ובני חברות נוער מיגור ובית אורן. היתה זו קבוצה גדולה אשר באה להכשרה בחולתה אשר היתה אז בשלבי מעבר מחוף האגם אל נקודת הקבע. החבורה באה מאוד לא הומוגנית, אך בעזרת המורים המסורים – אסתר לוין ז”ל ושמעון גלוזמן ז”ל והמדריך גבריאל מנדלסון ומטפלות וחברים נוספים, התגבשה הקבוצה ונשאה את השם “אמירים”.
בשנת 1952 מתגייס חיים עם הקבוצה – הגרעין לנח”ל , אימונים קשים , מסעות מארבים ואף משמשים כשוטרים על הר הצופים. בסוף התקופה של”ת בכפר סאלד וחזרה לחולתה.
חיים מוצא עצמו עובד בעיקר בדייג, עבודה שאותה מאוד אהב, אומנם עבודה קשה, אך האווירה וההווי קסמו לו.
מכיוון שחולתה הפכה בהדרגה להיות גם משק חקלאי הוא נדרש לעבוד ברפת, הוא קיבל את הדין אך בהמשך החליט לעזוב את הקיבוץ.
בתל אביב שהה כ-4 חודשים, עבד עם קרוב משפחה בהנחת קווי מים וגר אצל ההורים. אך שמר על קשר עם חבריו בקיבוץ. בעקבות מכתב מבוקי, חברו הטוב בא לבקר בקיבוץ והחליט לחזור. מהכסף שהצליח לחסוך רכש רדיו, הרדיו הראשון של ה”חברה” וחדרו הפך למועדון.
חיים ממשיך לעבוד ברפת ובדייג לסירוגין ועוסק בספורט, בעיקר כדור-רגל.
ביוני אותה השנה 1955 מגיעה לחולתה קבוצת בנות מסמינר נתניה למחנה עבודה- חיים המקשר מטעם הקיבוץ ומזל המקשרת מטעם הקבוצה. ההיכרות היתה קצרה חמישה ימים בלבד וחזרה ללימודים ואז….
התחילו להגיע מכתבים ואח”כ ביקורים קצרים ויותר ארוכים וכל זאת בתנאים קשים: לימודים, עבודה, אוטובוס מקרטע מהגליל יש רק ארבע פעמים ביום אך חיים “מנצל” כל הזדמנות להגיע לביקור בתחילה בנתניה ואח”כ בצור משה.
בחורפים של 55-56 נשלח חיים לעזרה בקיבוץ יראון בעבודה ברפת והוא שוב מהרהר בעזיבה אך הפעם מזל היא זו שמעודדת אותו להישאר כי חולתה מאוד מצאה חן בעיניה ובה היא רצתה להקים את ביתה.
עם סיום הלימודים של מזל ביולי 1957 נישאו מזל וחיים בחולתה, החתונה נערכה בחופזה לפני הגיוס של מזל, כי היא יועדה להיות מורה של כיתה ב’ לימים כיתת אגמית.
באותם הימים – ייבוש החולה, עליו דובר כבר מספר שנים לפני כן הולך והופך למציאות וחולתה מפתחת משק חקלאי וחיים עובר לעבוד בכרם כחקלאי מן המניין. בכרם נוצר הקשר לאדמה ופה רכש את יסודות העבודה בחקלאות – עבודות יום ועבודות לילה.
בינתיים לחיים ומזל נולדו ארבעת הילדים: אמיר, אדוה, אפרת וכרמית ויש להזכיר את המאומצים הרבים שהצטרפו למשפחה. חיים הוכיח את עצמו כאב מסור, ליווה את הילדים בבית הילדים, בטיולים ובליווי אישי בעיסוקי הספורט שלהם – בעיקר ריצה ושחיה.
בראשית שנות השבעים מחליף חיים את העבודה בכרם בעבודה בענף האבוקדו אותו קיבל כמעט מראשיתו שהיה אז בין המטעים הראשונים בגליל ושימש כשפן נסיונות בתחומים שונים בעיקר בתחום ההשקייה. חיים אהב מאוד את האבוקדו שם היה עצמאי וניהל גם מפגשים וחיי חברה תוססים.
בשלב מסויים החליט לעזוב את האבוקדו ויצא ללימודים באפעל מהם נהנה מאוד.
לאחר הלימודים החל לעבוד במחסן המשלוחים של המפעל. חיים לא מאוד אהב את העבודה במקום סגור אך עשה אותה במסירות. המעבר מהמחסן לנהיגה במשאית היה מבורך וחלק מבחינתו , אומנם עבודה קשה, הרבה שעות על הכביש , עבודות סבלות אך העבודה עם הספקים, החנויות , מפגשים עם אנשים מילאו אותו בסיפוק וחוויות.
בסוף שנת 1991 קיבל את התקף הלב הראשון, הטראומה היתה קשה ולהיות מוגבל היה בשבילו בלתי נסבל – לאחר תקופת החלמה קצרה הוא חוזר לעבודה אפילו במשנה מרץ.
בינתיים בתחום האישי הילדים גדלים ועוזבים את הקן , מתחתנים ומגיעים הנכדים. חיים הופך לסבא וחייו מתמלאים באושר וטעם מחודש. הוא מקדיש זמן רב לנכדים, ביקורים אירועים , חופשות. מאז ומתמיד ידע לספר סיפורים ולהקסים במעשי הקונדס ונהנה להעשיר את חייהם של נכדיו בטיולים, בידע ובהומור והם מחזירים לו באהבה ומסירות גדולה.
במקביל המשיכו הצרות הבריאותיות אך חיים תמיד נשאר אופטימי, חזק וללא תלונות כך עד יומו האחרון.
יש לחיים עוד פנים רבות- חיים הצייד, מארגן החאפלות והשתייה ,אוהד הפועל ת”א ,שופע הומור , איש משפחה אוהב, דואג ומסור.
נתגעגע אליך תמיד.
