גדי גולן  09/01/1944  – 25/12/22

אביהם של ענת וסער

חייו של גדי התנהלו בשתי מחציות. הראשונה עד גיל 29 והשנייה ב-50 השנה שחלפו מאז. בין שתיהן חצצה המלחמה ההיא, מלחמת יום הכיפורים.

אולי, כטענת משרד הביטחון, זה לא היה הלם קרב במובן הרגיל. אולי המלחמה רק העירה והחריפה את מה שקינן בו קודם. אין ספק שהמתח בגידול ילדים במרום גולן המופגזת, תרם את שלו לערעור הנפשי וסדק את האידיאולוגיה בה החזיק בקנאות. עם תום הקרבות דרש ונענה מיד, להשתחרר כדי להשתתף בקימום ההריסות של מרום גולן הנטושה. עד מהרה תבע ונענה להמשיך את לימודיו בירושלים.

ההידרדרות נמשכה, המסגרת המשפחתית התערערה. כשלפתע לא זכה בציונים מעולים כבעבר, פירש את הדברים כרדיפה פוליטית. לפרקים התייצב, ניסה להקים משפחה מחדש, מצא עבודה מסודרת ב”ענה-גל” ועבר למקום עבודה חדש. ותמיד ידע את המבט המפוצל, שתי תמונות זו ליד זו, זו על גבי זו – התמונה שהמחלה מחוללת ותמונת המציאות כפי שהכיר אותה בעבר.

אבל אני רוצה להזכיר כאן היום נקודות במחצית הראשונה של חייו, המחצית הזכורה למעטים.

איך השתעמם בכיתה כשתפס דברים בקלות.

איך קינטר ועיצבן את הבנות, כי הן בנות.

איך נאבק כילד, ואף הצליח, מול מבוגרים מנוסים ממנו, בתחרות על

אליפות הקיבוץ המאוחד בשחמט.

 

מילדותו היה לוחם. מתגדר בעמדות עצמאיות, בוחר ומתמסר לאידיאולוגיות, רוקם חלומות ומתעקש להגשימם. מכין את עצמו לשירות ביחידת חי”ר עילית, ואז הייתה רק אחת כזו ששמה נחשף לציבור – סיירת הצנחנים. כשקיבל פקודה לחדול אש בפשיטה על קלקיליה, הורה לחייליו לעשות זאת בהדרגה, כי “המחלקה שלנו לא בורחת”. לקראת שחרורו, רפול, מח”ט הצנחנים רצה שיחתום קבע. הטיס אותו בפייפר לשיחה של שעות מעל הגבול עם ירדן. גדי הקשיב, נהנה מהטייס הפרטי וסיכם: “התרומה שלי בחולתה חשובה יותר”.

 

חשובה-חשובה, אך לא כמו חלומו הבא: לחדש את מפעלו של אבא בדיג עברי בים סוף. המשפחה עם ענת התינוקת יורדת לאילות. גדי מתלהב, חוקר ובוחן אפשרויות, ומגיע למסקנה שרק דיג עם ספינה במרחקים יהיה כלכלי. אז הוא מבין כי בין חברי הקיבוץ לא יימצאו לו שותפים לענף שמרחיק את העובד מהבית. ומשפחה חוזרת לחולתה.

במלחמת ששת הימים לחם בירושלים, מקפיד באופן קיצוני על הנהלות זהירה ושב נחוש עם לקחים על אחריות המפקד לכך שחייליו לא ייפגעו.

 

סערת נפשו התלקחה עם רעיון ההתיישבות בגולן. גדי בחר לא לבקש מחולתה אישור לעלייתו. זאת כדי שבבואו לגייס בני קיבוצים, יוכל להציג דוגמה אישית ולומר: עלו מיד, זה חיוני וחשוב יותר מכל אישור פורמאלי.

כך היה לאחד מחבורת המייסדים של מרום גולן, הישוב הראשון ברמה. בתפיסתו שלו – מפעל חייו. בסופו של דבר התגייסה מזכירות הקיבוץ המאוחד ושכנעה את חולתה לאשר בדיעבד. שש שנים חלפו. גדי שימש בתפקידים מרכזיים, בהם גם מזכיר מרום גולן ואחד מדובריו המושמעים.

 

ואז, ביום הכיפורים ההוא, בשעה 2:00 אחר הצהרים, כאשר משפחות מרום גולן עולות לאוטובוסים שנשלחו לפנותן, נפתחה ההפגזה. בערב גדי מגיע לסירקין והוא חבוש קסדה. חייל יחיד בין מאות המתגייסים בשטח הכינוס, שאינו מסיר את הקסדה. שם החלו חמישים השנים שנסתיימו שלשום בלילה.

 

עכשיו הוא נח, רוגע, לצד הורינו. מעבר לכאב, מעבר לפחדים.

 

אמנון.

 

התחברות אל האתר
דילוג לתוכן