הספד לאמא 16.8.2018
אמא, נולדת ב 1919, בראשית המאה הקודמת, ולאחר 99 שנים, אנו נפרדים ממך. את שייכת לדור שהקים את המדינה וראה בזה שליחות וגאווה חלוצית. לא מזמן, באחת משיחותנו האחרונות, כשעוד היה לך כוח לדבר, שאלתי אותך בפליאה כיצד ייתכן שלא היית איתי ועם חיימק’ה, במלחמת השחרור, כשפינו אותנו לתל יוסף. תשובתך הייתה ואני מצטטת: “זה עתה סיימתי קורס עזרה ראשונה. על כתף אחת שלי היה מונח תיק העזרה ראשונה ועל הכתף השנייה רובה! איך יכולתי לעזוב…” סוף ציטוט. ואכן פנייך היו כפני הדור: אמיצה, דבקה במשימה הלאומית, שלמה עם חיי הקבוץ ומסורה לדרך.
חייך לא היו קלים.
בגיל 15, כאשר אדמת אירופה החלה לבעור, עזבת את הורייך בפולין ועלית לארץ לבדך. ולא ידעת אז שזו פרידה ממשפחתך לעולמים.
ב 1936 נמנית עם קבוצת מקימי חולתה שעל שפת אגם החולה. גם עשרה התקפי קדחת לא הניעו אותך מהמעשה החלוצי של “כיבוש הדיג העברי” .ולמרות הכל, הקמת יחד עם אבא משפחה לתפארת.
בהיותכם בני 45 בלבד, אבא נפטר ומאז את נושאת בעול במשפחה לבד במסירות ובאהבה.
את בן הזקונים יפתח, איבדת כבר בזקנותך.
חיים קשים כפי שאמרתי. אבל את, בשקט ובאופטימיות שלך התגברת כשהצבת את המשפחה בראש מעיינייך. תחילה עם הבנים, ואח”כ עם הנכדים, ולבסוף עם שפעת נינייך. ההתכנסויות אצלך בחדר, בכל יום שישי לפני שהולכים לאכול בחדר האוכל בקבוץ, היו סמל מסחרי של משפחת צוקרמן. עוגת הנכדים, שקית הבוטנים בקליפה, הגלידה שהכנת, פצפוצי האורז שהכנת (ושיותר מאוחר נשלחו בתוך קופסת נס קפה שהתרוקנה לכל חיל וחיל במשפחה…) כל אלה היוו דבק מלכד למשפחה.
בקבוץ השתלבת בהמון עבודות: גן הירק בדרדרה, מטפלת ילדים, אורזת במפעל הנעליים, הארכיון ועוד ועוד. הערכתי מאד את דעתך כשהקבוץ עבר שינויים אם זה ללינה משפחתית או אם זה לקבוץ המופרט: את אמרת שמה שילדייך רוצים וטוב להם, זה מה שאצביע. ואכן זרמת עם השינויים כשהבנת שזה מה שאנחנו רוצים.
לצד טיפוח המשפחה לא חדלת מללמוד ולהשתלם. (כנראה ניסית למלא את חסרון לימודייך הסדירים בפולין.) החל בקורס בגן ירק במשק הפועלות בירושלים, עבור בקורס לסיעוד וטיפול בקשישים וכלה בחוגים שונים ומרובים בגליל .מראשוני ומתמידי החוג לתנך עם אברהם אדרת באיילת השחר, מראשוני הלומדים בתל חי, עוד בטרם הוקם “בית ותיקי הגליל…” ואנחנו הושפענו ממך. בעידודך הרב כולנו למדנו למודים גבוהים ואת התגאית בנו עד מאד.
בהיותך בת 85 סיפרת את ספור חייך לבת משפחתנו רותי קרמר. הספור יצא כספר שנקרא “עוגת נכדים”.על כריכת הספר כתבה רותי קרמר: ציטוט:
“זהו סיפורה של אידה, שהייתה בין מקימי קבוץ חולתה וגידלה משפחה עניפה מפוארת.
סיפרתי לאמיתו של דבר, את סיפורן של אימא-אידה וסבתא אידה רבות המתהלכות ביננו. נשים קטנות ושקטות. נשים שאיבדו כמעט הכול. נשים שבעיקשות ובהתמדה קמו, והיו לאבני יסוד של הארץ הקשה והאהובה שבה אנו חיים”
סוף ציטוט.
לא אוכל לסיים מבלי להודות מעומק הלב לצוות “בית האגם” על הטיפול המסור באימא בלמעלה מ 10 שנים! היה זה מעל ומעבר לטיפול המקובל. אם זה בחיוך, בליטוף, או בכל פינוק אחר. תודה לכל אחד מכם!
אמא, נוחי על משכבך בשלום, הרי זה מה שביקשת בשנה האחרונה.
בתך הבכורה, רותי.
