בעלה של צילה ז”ל,

                     אביהם של בועז ז”ל, ויבדלו לחיים עפרה ורפי..

                           דייג, חבר טוב, בעל חוש הומור מיוחד במינו.

אהרן ניסן

השנים האחרונות לא היטיבו עם אהרן.הוא סבל  מאוד, ובריאותו הלכה והתדרדרה. לאחרונה היה זה סבל מתמשך ללא כל תקווה וללא קרן אור.

היה עצוב לראותו בסבלו,  בודד ומכונס בתוך עצמו.

אך בזכרוננו ישאר האיש השמח, העושה מצב רוח טוב לכולם, שתמיד יש לו בדיחה מוכנה.

קראו לו תוכי. אפילו לא ידוע לי איך קיבל את הכינוי הזה, אבל הוא ליווה אותו כל השנים.

תוכי הגיע לחולתה עם קבוצת צעירים שהיו בהכשרה בבית השיטה, והצטרף לדייגים. הדייג היה  מקום עבודתו עד יבוש האגם.

בחבורת הדייגים היה תוכי הרוח החיה ; תמיד מחייך, מתבדח, וסוחף אחריו את האחרים. בשעות הקשות של עבודת הג’רף, בקור המקפיא, היה תוכי נותן את הטון לקריאות העידוד שליוו את מושכי הרשת

 לאחר היבוש נקבע כאחראי למחסן הכללי. זכרנו אותו בימי ה”חלוקה”, כשעמדנו בתור לקבלת המנה החדשית – קפה, סוכר, סוכריות “יוטיליטי” לילדים וכיוצא באלה.  יותר מאוחר נכנס לעבודה במפעל הנעליים והיה הגוזר הבכיר במכונת הקליקר.

די מוקדם קשר את חייו עם צילה, זכרה לברכה, ובמשך השנים נולדו שלושת ילדיהם – עפרה, בעז ורפי.

.

היה לתוכי כשרון משחק, וכשנוסד החוג הדרמטי בחולתה, היה לו תפקיד נכבד שם. הוא השתתף בכל ההצגות של החוג. גם פה, בכל חזרה, היה מקור לבידור, לבדיחות הדעת וצחוק רב.

לכל אירוע ציבורי תרבותי היה תוכי מחבר פיליטון, וחתם בשם הארון אל- ניסן, על משקל הארון אל- רשיד.  תמיד היה זה משהו מצחיק, מוגזם, לא בהכרח קשור למציאות, בשפה תנכית מליצית, ובכינויים  משונים שהיה ממציא לנפשות הפועלות

– רק לו הפתרונים מאין דלה אותם ! אנחנו חכינו תמיד ליצירה המיוחדת הזו, וצחקנו כולנו בפה מלא.

בביתנו יש צילום של תוכי, חובק בזרועותיו קרפ ענק, ומחייך חיוך רחב מאוזן עד אוזן. כך נזכור אותו – האיש השמח, העושה מצב רוח טוב לכולם.

יהי זכרו ברוך.

30/1/05    כרמלה בורר