נקטפה בדמי ימיה ממחלה ממארת.
בת להדסה ואריה וורבלובסקי
אחות להגר ומרים
לזכרה של עדה.
קטעים מתוך עלון חולתה, בשלושים לפטירתה.
כשביקשו ממני להעלות זכרונות על עדה, חשבתי: איך אפשר לכתוב? האם באמת כבר עבר חודש מאז הלכה מאיתנו? והרי נדמה, שהנה הנה תופיע לעינינו, מדדה על קביה, כפי שהיינו רגילים לראותה במשך השנתיים האחרונות.
שנתיים וחצי ידענו מחלתה, ידענו שהזמן שנותר לה להיות ביננו קצוב. ידענו ועם זאת הרבינו להשלות את עצמנו למראה ילדה שופעת מרץ, ששיתפה עצמה בחיי הכיתה, שלא ויתרה על שיעור, משחק או מסיבה, ולמרות מגבלותיה חיתה את חיי החברה. הילדים לא ראו בה ילדה חולת-אנוש, לא ידעו שימיה ספורים, גם בשכבה בבית החולים נשמר הקשר, וכל המתרחש בכיתה נמסר לה….
עדה לא הייתה שייכת לאלה שהכול ניתן להם בקלות. נדרש לה זמן להבנת הדברים, אך אחרי שהחומר החדש נקלט לאט וביסודיות, הוא הובן היטב. יסודיות זו היא שציינה את כל מעשיה.אף ציור לא הושלם אם חסר בו הפרט הפעוט ביותר. הקריאה נרכשה תוך שימת לב על כל תג. בחשבון עבדה לאט אך לא הרבתה לטעות…
רצינו להאמין, שהנה הצליחה בעקשנותה להתגבר על המחלה הממארת.קיווינו שיהיה טוב. בשיחה שהייתה לנו בכיתה ב’, אחרי הניתוח, אמרו הילדים: ” נכון, כשיש גידול רע בגוף, צריך להוציא אותו, וגם אם צריך לכרות חלק בריא, אבל יוכלו להציל את הגוף”. דברים אלה נאמרו עוד לפני שידעו על הניתוח, ונבעו מתוך מסקנה פשוטה שלהם… בשיחה שהתקיימה אחרי פטירתה, אמרו: “עשו ניתוח אך לא הצילו, למה ?!” איך להסביר לילדינו התמימים וההגיוניים כל כך, שאין הגיון, שגם אנחנו המבוגרים עומדים חסרי אונים ושואלים – למה?…
ואולי תהיה נחמה פורתא לנו בכך שנדע, שכל יום במשך השנתיים האחרונות – בהן יכלה לחיות ולהיות איתנו, ולהשתתף במעשינו – הוסיף לחייה הקצרים שעות של צחוק ושמחה, ונתן לה הרגשה להיות שוב ככולנו.
וכך נזכור אותה תמיד.
מרים א.
נקטפה בדמי ימיה ממחלה ממארת.
בת להדסה ואריה וורבלובסקי
אחות להגר ומרים
