שיר הלל לחלוקה – כתבה חיה גרשוני 1984
אני מודה ומתוודה, ומודיעה קבל עם ועדה שאני אוהבת את החלוקה ומוחה בכל תוקף על החלטתכם ליטול ממני את ההנאה השבועית שהיא מזנת לי.
יום רביעי בשבילי הוא הטוב בימים ולו יכולתי לתקן את ספר בראשית הייתי נותנת לו ציון פעמיים כי טוב.
קודם כל יום זה הוא כולו שלי.
בעוונותי הרבים לא הצלחתי עד כה לשתף בחוויה זו את יתר בני משפחתי ובעיקר לא את בן זוגי, שמשום מה סולד מהחלוקה, משאיר את המלאכה לי, וכל ניסיונותיי לצרפו לחינגה המשפחתית ולראות את הקיבוץ במיטבו, לא עשו לו כהוא זה ועלו עד כה בתוהו.
לכן ראשית כל אני בימי ד’ בבית ולא אחמיץ חלילה את החלוקה ואמנם חוץ מאשר בשני חודשי החופשה בארה”ב בהם זכרתי בנוסטלגיה את ימי ד’, לא נפקד מקומי אף שבוע מהארוע המסעיר.
מבעוד יום אני כבר מכינה את כלי האריזה: קופסאות, צנצנות מכל גודל וצבע, שקיות ניילון רצוי כהות ואטומות, סגולה נגד עינא בישא, דליים וכלי קיבול אחרים.
החל משעה חמש אני מציצה בשעון ומצפה שכבר תגיע השעה המאושרת.
ואמנם בשעה שש פחות רבע אני כבר עורכת את כלי הקיבול על העגלה ומתקדמת ליעד הנכסף, או נכון יותר מצטרפת לשורה של כלי רכב למיניהם המגיחים מכל פינות המשק, כשיחד אתם בתי האבות על רכבם המלא: סבים, סבתות, אבות, אמהות, צוציקים מכל הגילים, כולל תינוקות בני יומם.
על הרמפה אני מתחילה לרוב בחושך במלאכת הקודש, ויחד עם אחרים נוברת במיכל הגדוש תפוחי עץ, מהם מנסה למשות ככל האפשר תפוחים חצי רקובים או להבדיל אבוקדות קשות כאבן.
משם אני נכנסת פנימה לפינת הסירים הצרה מהכיל את הקהל הרב, הפושט כארבה על האמבטיות של הגבינה הלבנה ועד תקופת המיתון גם על השמנת, הפירות ושאר ירקות.
בחיפזון אני ממלאה את כלי הקיבול מכל הבא ליד לא חשוב כמה, העיקר שיהיה הרבה.
ליתר בטחון אני לוקחת שתי תבניות ביצים, מי יודע מה יהיה בשבוע הבא.
גודשת קופסאות וצנצנות עם גבינות, מצטרפת למנסים לדלות מארגזי האשפה עגבניות סבירות או לפחות רקובות, מלפפונים כנ”ל, מהבוץ אני מעלה צנוניות אדומות ובצל ירוק מעמיסה כמה דליים עם שזיפי בוסר בקייץ או תפוזים חמוצים מהקירור של אשתקד בחורף.
בינתיים אני מתפנה להעיף מבט לעבר חברי גיבורי התהילה, כמה מהם מחברי הטובים ביותר איתם אני מחליפה חיוך אוהד, ואחרים שזו ההזדמנות היחידה לראותם אחת לשבוע, כי ביתר הימים הם ואני ספונים כל אחד בפינתו או עובדים מחוץ לבית.
שואלת לשלום החולים שלכבוד החלוקה קמו ממיטת חוליים,
מסדרת עניינים כעדיין היה לי מה לסדר,
מגלה לשמחתי חברות צעירות בהריון מתחיל ומתקדם. במסגרת זו לדוגמא גיליתי לפני שבוע את אסתי בורר ואחרות, עוברת בין עגלות התינוקות ועושה הכרה עם אלה שרק אתמול נולדו.
פה מחייכת, שם צובטת לחיים ומתפעלת מאורך הרוח של האמהות המחכות בסבלנות על השקיות העמוסות, והעיקר אני לא שוכחת לתפוס מקום טוב בתור המתארך על יד דלת האקונומיה, מחליפהכמה דברי קינטור וריטון עם רחל ארב (בר) על צורת החלוקה ואיך אפשר, בכלל, ומגניבה ככולם מדי פעם הצצה לשעון בציפיה דרוכה לרגע הגדול של החלוקה עצמה.
ואמנם בדיוק בשעה שש ורבע מושלך הס וכולנו מפנים כדרך ארץ למיכה המגיע וצןעד קוממיות בחשיבות רבה עם פנים אטומים ללא חיוך כמתבקש מהמעמד המכובד.
חגור כתמיד שברייה, ואקדח, פותח את שער הקסמים, וכולנו נשפכים פנימה כאשד מים או כעדר כבשים ומושיטים יד למיכה שבינתיים תופש מקומו בראש השולחן, כשעל ידו ניצב שופע חיוך טוב לב עוזרו הניצחי אברהם יקירנו.
ברוחב לב הוא מחלק לנו את נדבת השבוע חבילה חמאה, נתח גבינה צהובה,
שלאחרונה הולך ומצטמק משום מה, חתיכת נקניק כנ”ל ועכשיו כמה דחיסות קטנות ואני כבר בחוץ, מתחילה לנוע בלב מתרונן הביתה עם עגלה עמוסה כל טוב.
אני צועדת לי לאט ובזהירות, כדי לא להחליק על אשכולות ענבים, ביצים שבורות או קליפות בננות שנשרו מהעגלות, כפי שקרה לי אשתקד כששכבתי חודש תמים במיטה עם אגן ירכיים כמעט שבור.
כשאני מגיעה הביתה מתחילה שעת הפירוק.
מזל שחבית האשפה קרובה לבית, כך שחצי מהחלוקה מוצא דרכו האחרונה מייד חזרה ואילו החצי השני נדחס למחסן ומזמין מייד ענן של זבובוני תסיסה וכמה גערות מבן-זוגי.
מה הפלא איפוא ידידיי ששוב אני מצפה בכליון עיינים ליום רביעי הבא.
לכן מצאתי לי אומץ לפני השעה שתיים-עשרה לשטח תחנוני:
אל תקחו ממני את חווית החלוקה כפי שלקחתם בזמנו את המקלחת הצמשותפת, את הלינה המשותפת, את קבלת השבת ויתר חוויות היחד והייחוד הקיבוציים.
אל תספרו לי שיש לכם בעיות עם בית טהון ועם צבי ל. שחזר הביתה.
