הייתי בצוות סירה שעבדה במקום בו נשפך נחל מלחה מן הביצה לים. תחושה מיוחדת הניעה אותי להצטייד ברובה ותעודת נוטר. הדיג היה מוצלח. לפתע נפתחה עלינו אש רובים מן הביצה. היה ברור לי כי כוונתם להפחיד אותנו ולהכריז שחדרנו לשטח הנתון לשליטתם. וזאת לדעת: חולתה קנתה את הזכות הבלעדית לדוג באגם. בנחלים היורדים אליו הורשו גם אחרים לדוג.

 המשכנו לדוג באדישות, עברנו מרשת לרשת דרומה עד שהגענו למים הרדודים, כאן הורדנו את אשר’קה שירוץ הביתה להזעיק עזרה.  אשר’קה התפרץ לחדר האוכל המלא. אוכלי ארוחת הבוקר זנחו את הצלחות, תפסו  את מקלות הקפא”פ שהמתינו לשעות כאלה וזינקו בסירות משוטים ובסירת המנוע אל הזירה. אלה שלא מצאו מקום בסירות נדחסו לטנדר שמיהר צפונה לאורך החוף.   בעוד אנחנו מושים את הרשתות ופוקחים עין מכוונת, יצאה מהנחל ‘פלוקה’ (סירת נחלים קלה וזריזה) מושטת ב’טאקושים’ (טאקוש = מוט מעץ צפצפה שאורכו כארבעה מטר לדחיפת הסירה וכיוונה במים רדודים), עליה שני בחורים וחרטומה אלינו. הבנו שהם רוצים לנגוח בנו והפנינו את חרטומנו אליהם. כשהתקרבו החל הבחור בחרטום הפלוקה לסובב  את הטאקוש סביב ראשו כדי לפגוע בנו ולהרתיענו. הבחנו בסיבוב האיטי של המוט הכבד וראינו כי במצב של חרטום מול חרטום קצה הטאקוש אינו מגיע לראשינו. גם הם הבחינו בכך והפנו את צד הסירה כלפינו כדי להתקרב. לרגע הזה חיכינו, חתרנו  במשוטים בתנופה ונגחנו בהם. סירתם התנודדה אחזנו מקרוב בטאקוש המסתובב ותוך מאבק קצר שני הנוגחים נפלו למים. סירות נוספות שארבו בפתח הנחל ניסו לחסום את דרכנו אך איחרו את המועד. ראשוני החברים שהגיעו בטנדר נכנסו בבגדיהם לעזרה והסירות מהמזח הצטרפו. התחולל שם קרב ימי, מקלות מול טאקושים, שהקיף כמאה “לוחמים”. צעד אחר צעד התברר לערבים שידינו על העליונה. אז הופיעו מפתח הנחל סירות עם שוטרים ממשטרת ראש פינה. הבנו שהפעולה הערבית תוכננה בעצת קציני משטרה ידידים, כדי להכריז על האזור כשטח מריבה ולהפסיק את הדיג עד פסיקת בית המשפט, זאת על מנת ללחוץ עלינו להתפשר. ידענו כי בגבם עמדו גם סוחרי דגים יהודיים מטבריה וצפת שסייעו להם במימון כדי להרוויח משיווק שלל הדיג שלהם. הפעם הם איחרו. ה”קרב” נגמר מהר מדי.

למחרת עלה נחום הורביץ, מנהל מפעל הזיכיון, לצפת והבהיר את מעמדנו החוקי. הערבים שינו גישה, ממאבק גלוי לסמוי – גניבת רשתות ודגים, פגיעה וחבלה בציוד, חדירות קצרות לדיג באין רואה.

התחלתי לחשוב על פעולת עונשין, לאסוף מידע ולגבש תכנית. הכנסתי בסוד המבצע את מולקה שניהל את הדיג וצריך היה להקשיב לשיקול דעתו. ידעתי שהצלחה תהיה שחרור סופי מהתגרות דייגי מלחה, אך לכישלון  יהיה מחיר כבד, גם מצד חברינו. ראיתי את מולקה מקשיב, שוקל בעד ונגד ולבסוף מחייך בהסכמה. מלא עידוד פניתי בהסתר, ביחידות ובלי לגלות את הפרטים, לעוד שניים. לשמעון ניסנוב שהיה בעל ניסיון קרבי בהתנגשויות עם הערבים באגם, ולשלמה ג’עמור, יליד דמשק  שדיבר ערבית כשפת אם והיתה לו מעלה נוספת, הוא היה הבחור הכי חזק במשק. עד כאן דבריו של דב דרומי.                                                                                                               עכשיו אני מחזיר אותך הקורא להתחלה ומקצר: אלה היו ארבע הדמויות שחמקו בלילה האחרון של 1946 למזח. כאן העמיסו אבנים, שהוכנו מראש, על דוברה שנקשרה לסירת מוטור ומולקה הפליג איתה אל שפך נחל מלחה מהביצה לאגם. דב ‘סחב’ קודם לכן בחשאי, שני מקדחים לעץ, אחד מהנגריה ואחד מהמספנה של קוסטיקה וגם נשא עימו אקדח למקרה שהעניינים יסתבכו. השלושה חלפו בשקט במושבה, צעדו בין עלמנייה לאגם והגיעו בחסות הגשם והרוח לנחל. כאן בודדו תחילה תשע סירות וקשרו אותן זו לזו. אחר כך קדחו שמעון ושלמה חורים בכל שאר הסירות כשדב מאבטח ומאזין לכיוון הכפר. הסירות הקדוחות שקעו בנחל. השלושה עלו על רכבת הסירות הקשורות והשיטו אותן בטאקושים, למוצא הנחל, שם חיכה מולקה עם סירת המוטור. הם נרתמו אליה והמשיכו למקום שנבחר מראש, האזור העמוק באגם ליד אי של עשב סמיך. שוב חזרה פעולת הקידוח בסירות, הפעם מילאו כל סירה באבנים כדי להשקיע אותה במים העמוקים.

כשחזרו לקרבת המזח דאגו למחות  כל סימן לפעולה, ניקו את הדוברה וסירת המוטור ועגנו אותן בדיוק במקום ממנו נלקחו בלילה, שטפו את המקדחים והשיבום בחשאי לבעליהם. האקדח הוחזר לסליק במחסן הרשתות. גם המושאמות והמגפיים נבדקו בדקדקנות שלא ייוותר עליהן שום סימן מפליל. דב דרומי עוד השביעם, אף שנותרו להם רק שעתיים לשינה, לקום בדיוק בזמן לעבודה.

הסערה החלה עם הופעת המשטרה בחצר. חיפשו את הסירות בקרבת חצר הזיכיון, בדקו בירדן, העלו מטוס סיור מעל האגם והביצה – לשווא.

 הסוד שנקבר בבוץ על קרקעית האגם הוסתר גם מחברי חולתה. בלילה שאחרי החלה שנת 1947, שבסופה הוחלט על הקמת מדינה יהודית ופרצה מלחמת העצמאות. בסוף המלחמה מלחה היתה כפר נטוש, כמו מרבית הכפרים הערביים בעמק החולה. עברו שנתיים עד שפרץ המאבק על הדיג בין חולתה לקואופרטיב “רשת” ביסוד, שממרחק השנים נראה באמת כמריבת שכנים או משחק ילדים. מה גם ששני הצדדים הנצים, עשו אחר כך יחד, מעשים כאלה שעדיין מוקדם לספר עליהם.

ועוד שתי הערות של המלמ”ד:

  אחת. אמיתי, שהיה מורה שלנו, סיפר לנו פעם על חברינו שנזעקו במקלותיהם לעזרה אך נאלצו לסגת בבהלה כשערביי עלמנייה יצאו מולם בטאקושים. הזירה זהה, האם היה זה קרב אחר או שרק קריאת התוצאה שונה? אין את מי לשאול.

השנייה. לי כאמור נתגלה הסיפור בספרו של דב דרומי שמצאתי בעזבונו של אמיתי. הספר יצא לאור בסוף שנת 2000. על ההחלטה לחשוף את המבצע כותב דב כך: ב-1997 באה אלי לכנרת, שולמית, הארכיונאית של חולתה, כדי שאראה לה תמונות מימיי בחולתה. אז, במפתיע, שאלה אותי אם ידוע לי משהו על שלדי עץ של סירות שנתגלו בחפירת תעלות הייבוש.

שאלה זו היתה לדבריו הטריגר לחשיפה ולהקלטה.

אודה על האמת, החלק הזה נשמע לי הזוי במקצת, אבל גם אם הצדק איתי, הרי אין סיפור טוב שלא משולב בו לפחות בדל  של בדייה.