ההפגזה הגדולה – 3 בדצמבר 1958

פרולוג: עם תחילת העבודות לייבוש החולה החלה סדרת תקריות עם הסורים. ההיסטוריונים מכנים אותה “המלחמה על המים”, מלחמה שידעה עליות ומורדות ונגמרה בסופו של דבר במלחמת ששת הימים. התגובות היזומות של צה”ל נעשו בדרך כלל בשעות אחה”צ כי אז השמש בגבנו והמטרות על הרמה נראות היטב. בנובמבר-דצמבר 1958, כשנה לאחר פתיחת הסכר בגשר הפקק והיעלמות האגם, החריפו הפעולות ובאו “הפגזות האלף” (כך קרא להן צה”ל) על  יישובי הגבול. קראנו לה “ההפגזה הגדולה” להבדיל מכל האחרות, הקטנות. המדקדקים ספרו 800  (שמונה מאות!) פצמ”רים (שאז עוד נקראו פצצות מרגמה) ופגזי תותחים שנורו על חולתה מעמדות בג’לבינה ודַבּורה. אם הסופרים הגזימו טיפה, לא נורא, קצת מאוחר לבוא איתם חשבון.

להלן צמד “אאוטים”, כלומר חתיכות שהושלכו לסל מתחת לשולחן העריכה של מסכת חג היובל:

” קריינות: דצמבר 1958. השמש נוטה לשקוע. חברים מסיימים את עבודתם. בני הנעורים שבים מגן הירק. בחמישה לארבע מתקבלת התראה בקו השרשרת. תוך שניות נדרך הישוב כולו. במהירות ובשקט רצים איש איש למקומו. להוריד את התינוקות, להיות עם הילדים, לשמור על הנפש. חולתה נכנסת אל מתחת לאדמה. בארבע וארבע דקות נוחת הפגז הראשון ואחריו מאות. יותר משעה רועמות ההתפוצצויות עד שמחשיך. דממה וחרדה גדולה. סופרים, בודקים, ממששים. בכל הרס ופיח וריח האש. אך אין אבדות בנפש. שנות המתח הביטחוני עשו את שלהן. הקיבוץ כולו פועל כיחידה מתורגלת היטב.

… ליל פעילות  ארוך מגיע לקיצו וכשמאיר היום מתברר מלוא ההיקף: כך לא נפגע עוד ישוב עברי מאז תש”ח.”

חרזנות:

“האדמה רקדה כיריעה ברוח

והרסיסים שורקים חותכים הכל.

הרעם מתגלגל, לרגע לא ינוח,

עפר ניתז ואש, קירות כורעים ליפול.

חוטי חשמל, עצים, חגים במחול ההרס,

האדמה כמטורפה רועמת.

ברזל, בטון, פלדה – מתפוררים כחרס,

אבל חולתה חיה ונושמת.

וכשחדלה ההפגזה כי רד הליל

ועלטה כיסתה שחורה ומאיימת,

ידענו: מחדש, כאן ייבנה הבית

כי עוד חולתה חיה ונושמת ! “

אפילוג: ההרס היה עצום ומנגנוני הפיצוי לנפגעי פעולות איבה עדיין לא נבנו במדינה הצעירה. חולתה נאלצה לחפש הלוואות במאות אלפי לירות לפעולות השיקום. ההתנדבות לעומת זאת היתה נפלאה, עשרות אינסטלטורים, חשמלאים, בנאים, נגרים וזגגים הגיעו מכל רחבי הארץ. צריף הכיתה הראשונה, למשל, הפך לזגגיה  שתוך שבוע, תוקנו בה, יותר מאלף שמשות.

שנתיים מאוחר יותר גילתה העיתונות את מקורות ההלוואה וחגגה – “אגד” ו”דן”. למה דווקא הם? משרד התחבורה היה בידי מפלגת אחדות העבודה (המפלגה שלנו) והקואופרטיבים לתחבורה התקשו כנראה לסרב.

ואתה, שעולה מחר לאוטובוס, זכור להם גם את  שעתם היפה…