נלך מעט אחורה, לתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20.
ב-1933 נערכו בחירות בגרמניה, והיטלר,ראש המפלגה הנאצית , עלה לשלטון.
הוא ראה ביהודים את מקור כל הצרות שפקדו את גרמניה, והחל ברדיפה שיטתית של
כל היהודים וכל מי שדם יהודי זרם בעורקיו. מי שראו את הנולד, מיהרו ועזבו את גרמניה, אך לא כולם יכלו לעשות זאת. שתי נשים אמיצות פעלו אז להצלת ילדים יהודים – רחה פראייר, שהגתה את רעיון עליית הנוער, והנרייאטה סאלד, שניהלה אותו הלכה למעשה. הרעיון היה – אם לא להציל את ההורים, הרי לפחות להוציא את הילדים כל עוד אפשר, ולהעלותם לארץ ישראל. היו אלה ילדים בני 14 – 16, שעזבו את הוריהם ונסעו לארץ לא נודעת. רובם לא זכו לשוב ולראות את הוריהם, שנשארו באירופה ונספו במחנות ההשמדה. כאן קלטו אותם הקיבוצים, סיפקו להם שיכון, בחרו אם בית שתדאג למחסורם , ולמדריכים שיהיו אחראים לחינוכם .
אחת הקבוצות הראשונות הגיעה ב- 1934 לכפר גלעדי. הם שוכנו בחצר תל חי, ואליהם הצטרפו בני נוער מתנועת הנוער העובד והמחנות העולים. המיזוג הזה בין נוער עולה ונוער מקומי עלה יפה , ותרם לשני הצדדים. וכעבור שנתיים,כשסיימו את תקופת חינוכם בכפר גלעדי – תל חי, הוחלט שהם יהיו אלה שיקימו את ביתם על שפת ים החולה. כהכנה לחיי עובדי אדמה, נשלחו כמה מהם להכשרה בקיבוץ גבעת ברנר,
ובאוקטובר 1936 ירדו ארבעת החברים הראשונים לעמק החולה. בתחילה מצאו עבודה אצל איכרי יסוד המעלה, ואחר כך הצטרפו אליהם גם יתר החברים. זו היתה הקבוצה הראשונה שהקימה את חולתה, ומאחר שבאו מתל -חי נקראו “התלחייניקים”. עוד שנים רבות אחר כך נשאו את השם הזה בגאון – לא כל אחד זוכה להיות בין המייסדים!
ההתישבות על שפת האגם באיזור של יתושים וביצות, התקבלה בהתלהבות ביישוב, וב-1937 חיבר איש צעיר אחד, ירוחם כפכפי, שיר שהושר בכל תנועות הנוער.
הוא חובר על בסיס שירו של נתן אלתרמן “לא אל שכר הלב פתוח”, ובאותו הלחן, והפך כמעט להמנון:
1. אל החולה נעפילה 2. אנו ביזרעאל קדחנו
את ביצותיה נייבש; גרנו שם באהלים
אנו עלינו הגלילה, אל החולה נעפיל אנחנו
את החולה קום ורש ! וישוב חדש נקים !
ארץ מולדת ארץ חמדה,
אנו נרקוד, נשיר לכבודה
חולה נחולה,
עלו נא לחולה,
הורה עד יאור,
הורה כי קם דור !
