אמנון לוין, צילומים שאול אדם
על חולצות שהדפיסו צעירי חולתה כתוב (בערך…): ” חולתה זה… בין אחסניה לתלל”. מין בדיחה מקומית עם שורשים גיאוגרפיים ופסיכולוגיים מעניינים. אחסניה ותלל הם שני כפרים שיושבו על ידי מהגרים מאלג’יר בשליש האחרון של המאה התשע-עשרה כמה שנים לפני או אחרי עליית יסוד המעלה. השלטון העות’מאני, שהבין משהו ביישוב אזורי ספר, נתן להם את האדמות ופטר אותם ממיסים ומשירות צבאי. מנהיג שני הכפרים, מוסה חאג’ חסיין, הבולט בראשי “המרד הערבי” בצפון, מכר בשנים שלאחר מכן גושים גדולים מאדמותיהם לקק”ל, ועל אדמות אלה קמה חולתה.
ראשוני חולתה נקראו הנה בעיצומם של המאורעות כדי לבסס את האחיזה העברית בחולה. בפברואר 1938
הורדה סירת הדייג הראשונה ל”ים” וחולתה הייתה לקיבוץ הדייגים הראשון בארץ (ניסיונות היו גם קודם). ראשוני חולתה טיפחו קשרים אמיצים עם ערביי הסביבה. בלילות החורף הארוכים והקרים, כשואדי חינדג’ זרם ודגי החפף והקרסין היו עולים בו מהחולה, הציבו דייגי תלל וחולתה מלכודות בפתח הנחל וישבו בסוכה משותפת, סביב פינג’אן, לחמם את הלב בקפה וסיפורים.
בשבתות לקח אותי אבי לבקר בכפר. מארחינו היו נאצר המוחת’אר, שנקרא “אבו-מנצור”, ובנו מנצור. אבו מנצור לבש תמיד גלימה בהירה ארוכה ושזקנו הלבן שיווה לו דמות של נביא, כמו משה רבנו שהכרתי מההגדה. מנצור, שהסתפק בשפם, זכור לי במכנסיים כהים וחולצה לבנה. ישבנו במדאפה שנבנתה בראש התל. שקירותיה העבים מאוד הדיפו קרירות נדירה. ועל ספסלי הבטון הרחבים שלאורכם, הניחו כריות לישיבה וביניהן טסי נחושת וצלחות עם ירקות ושקדים. הגדולים דיברו ערבית ושתו קפה מתוק ומר, בספלוני חרסינה צבעוניים. עיניי, עיני ילד גן, נדדו מאבי לאבו מנצור והתעכבו במבט עורג על צלחת השקדים. מבעד לחלונות הגבוהים נשקפו שפת האגם והחינדג’ הזורם אליו, אבל אני יכולתי לראות את הנוף רק כשעמדתי על הספסל, ולא העזתי לעמוד עליו.
פעמים רבות ביקרנו שם. אני זוכר רק את הפעם האחרונה, שהיתה כנראה בסתיו 1947 וזכורה לי היטב התחושה בימים שאחריה. ידעתי שאנשי הביטחון כעסו על אבא, על ההפקרות שבביקור עם ילד מכיתה ב’ אצל חבריו בתלל, אבל בליבי הייתי גאה בו על ההעזה ועל החברות.
בתחילת מארס 1948 הניחה כנופיה עיראקית, שנאחזה באחסניה, מטען בצומת הכניסה לחולתה. שני חבלני פלמ”ח נהרגו ובעקבות פשיטת התגמול ננטש הכפר. איני יודע מתי נעזב תלל אבל המילים שמוסה אמר לנו למחרת בכיתה יישארו איתי כנראה לתמיד. אלתרמן, שניסח את חוקי הטבע וקבע “כי באש כברת ארץ נושבת מחליפה בעלים”, הקל עלינו, וכאן הרי לא היה אפילו עשן.
לאחר נפילת משמר הירדן פינו אותנו מהחזית ובתום מבצע “חירם”, ואולי עוד לפניו, חזרנו מגלות תל יוסף. מצאנו קיבוץ חפור ומצולק , עצוב וגאה. עשור לאחר מכן כתב אלתרמן: “בשנת תש”ח האמורה/ אשר מלאה מקול חרש/ שינתה האדמה עורה/ ותיקרא בשם חדש”. אנחנו יצאנו מיד לשרטט בפסיעות של ילדים את נופי העצמאות, להכיר את האדמה ששינתה את עורה וללמוד את השמות החדשים. לארץ ישראל קראנו “מדינת ישראל”. ואדי חינדג’ היה לנחל דישון, תלל הייתה משלט ושלושה גח”לניקים אירחו אותנו בביתם-עמדתם, המדאפה, ושרו לנו בלדה עברית: “לילה לילה”. השנים שחלפו טענו מאוד את המילים ששמעתי לראשונה כאן בעמדה. אבני הבתים ההרוסים של תלל נלקחו לשימושים שונים. גם המסגד על גדת הוואדי, שמדרגות אבן מתעגלות הוליכו לצריחו ושאיש לא העז לגעת בו, אולי בזכות כיבוד המקודש לזולת, גם הוא נעלם פתאום. נותרה המדאפה בראש התל: מוקד טיולים לילדי הגנים שקראו לה “בית תלל”, ובקיצור “ביתלל”; פינה אידיאלית – יפה, מפחידה, אפלולית ומושכת – לטקסי חניכה באורחות החיים המשתנים.
בראשית שנות השבעים, כשהייתי מזכיר חולתה, נזעקה אלי איה הגננת: נחום הורביץ מקים איזה מוזיאון בכפר גלעדי, אוסף אבני בניין מכל האזור ומתכוון לפרק את ביתלל. תעשה משהו!
הכרתי את נחום, התקיף-של-החולה, בעל הבית שאנשי האזור כולם, יהודים וערבים, הכירו בסמכותו. לא תליתי תקוות בדיבורים אבל כתבתי מכתב. ציינתי שהוא, כאחד מראשוני הראשונים, ודאי אינו רוצה שהילדים הגדלים באזור יחשבו ש”לפנינו היו רק ביצות”, הסברתי שלבית הזה יש חשיבות חינוכית ומורשתית והוא ראוי לשימור. הבית נשאר עומד עד היום. תרומת המכתב לכך? מוטלת בספק גדול!
התל התכסה בפטל, עם סרפדים, חלמיות, חרציות ושאר צמחי תלים עזובים שאדמתם עשירה בזבל הדורות. המדאפה ניצבת בראשו – שני חדרים מחוברים שלכל אחד מהם ארבעה קמרונות המשתלבים זה בזה. הטיח התכול עדיין נשמר. החלונות גבוהים ומקושתים עם תצפית נפלאה על החלק הדרומי של מה שהיה אגם החולה. רשמנו את המבנה בסקר המבנים לשימור בחולתה, ומה ייעשה בו קשה לדעת.
ונאצר ומנצור וצאצאיהם? לא פעם שאלתי, בעיקר את עצמי, מה עלה בגורלם. ד”ר מוסטפה עבאסי, ראש החוג ללימודים רב-תחומיים במכללת תל-חי, במחקרו על מאה שנות הגירה מאלג’יר לארץ, הראה כי רבים מהאלג’יראים פליטי 1948 שבו ונקלטו בארצם. אני מקווה שגם הם היו בין השבים. הילד שבי עדיין זוכר בחיבה את השכנים מאז.
אמנון לוין
