סיפרה מלכה הדרי

איזו לוויה

הי זה בתקופה שאפילו הטלפון עדיין לא היה בהישג יד ומצאנו דרכים שונות לתקשר מרחוק, כמו איתות מורס. בלילות אותתנו באורות פנסים. במשך היום השתמשנו באיתות בדגלים או במראות מול השמש.

באותה תקופה עדיין חיינו על שפת האגם וכדי לשמור על הגבולות, עיבדנו גם בדרדרה רצועת אדמה צרה בין האגם וגבול סוריה.

העברנו לשם את הכבשים וגם גן ירק קטן שתלנו.

התורנות היתה שבועית, ואנו החברות יצאנו לבשל לעובדים שם.

אנכי נערה צעירה שהולכת כמעט תמיד יחפה, בישלתי מרק מצויין. אך המרק הרותח נשפך על רגליי, בדרכו לשולחן האוכל.

חבר התכוון לאותת:”מלכה נשרפה ברגליה שילחו סירה לקחת אותה הביתה”! הוא התחיל לאותת: מלכה נשרפה… ואז הסתיר ענן את השמש והוא לא יכול היה להמשיך… וכך הגיע חבר בסירתו לקחתני הביתה.

בבית, לכשהגענו לחוף ואני בזרועותיו של אותו חבר, מצאתי את כל חבריי על החוף.

מופתעת שאלתי: “מה אתם עושים פה?”

והם ענו לי: “הבנו שמביאים את העפר שלך לקבורה”…