חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

סיפרה מלכה הדרי

דייגת בין דייגים

היה זה כשהאגם היה עדיין בשיא יופיו, ואנו חברי חולתה הצעירים, אוהבים ונהנים ממנו – היה זה הים שלנו…

עיקר פרנסתנו היתה על הדגה, והדייגים הם היו ה”סיירת המובחרת”. להגיע לפסגה ולהיות אשה דייגת – אחת מן הנבחרת היה עניין נדיר ונכסף.

זכיתי לכך, והיינו יוצאים בימים או בלילות, בסירה קטנה, למשך 12 שעות רצופות, שלושה בחורים ואנכי.

זה היה קשה להיות בחברת בחורים בלבד, בחורה יחידה למשך כ”כ הרבה שעות.

הבחורים היו מאוד בינם לבין עצמם: סיפרו בדיחות גסות וקפצו למים ערומים כביום היוולדם. (גם על מנת לעשות את צרכיהם).

הבחורים ניסו מידי פעם להציע גם לי לקפוץ למים, אך ידעתי עד כמה מסובך אחר-כך לעלות לסירה… ואולי יצטרכו לסחוב אותי…

עבדתי בסירה כאחת מהם אך היה עלי לתפקד כרואה ואינה נראית…

לאחר שעות ארוכות מאוד היינו מגיעים לחוף ואני כל עוד נפשי בי רצה לשרותים…

 

איזו לוויה

הי זה בתקופה שאפילו הטלפון עדיין לא היה בהישג יד ומצאנו דרכים שונות לתקשר מרחוק, כמו איתות מורס. בלילות אותתנו באורות פנסים. במשך היום השתמשנו באיתות בדגלים או במראות מול השמש.

באותה תקופה עדיין חיינו על שפת האגם וכדי לשמור על הגבולות, עיבדנו גם בדרדרה רצועת אדמה צרה בין האגם וגבול סוריה.

העברנו לשם את הכבשים וגם גן ירק קטן שתלנו.

התורנות היתה שבועית, ואנו החברות יצאנו לבשל לעובדים שם.

אנכי נערה צעירה שהולכת כמעט תמיד יחפה, בישלתי מרק מצויין. אך המרק הרותח נשפך על רגליי, בדרכו לשולחן האוכל.

חבר התכוון לאותת:”מלכה נשרפה ברגליה שילחו סירה לקחת אותה הביתה”! הוא התחיל לאותת: מלכה נשרפה… ואז הסתיר ענן את השמש והוא לא יכול היה להמשיך… וכך הגיע חבר בסירתו לקחתני הביתה.

בבית, לכשהגענו לחוף ואני בזרועותיו של אותו חבר, מצאתי את כל חבריי על החוף.

מופתעת שאלתי: “מה אתם עושים פה?”

והם ענו לי: “הבנו שמביאים את העפר שלך לקבורה”…

 

התחברות אל האתר
דילוג לתוכן